טעם האסור מתוק יותר

סול(26)

אלוהים הבן אדם הזה פשוט הזיה.
הוא מתנהג כאילו הוא מכיר אותי שנים ולעזאזל מאיפה כל הביטחון הזה לדבר ככה?!
הוא התיישב על הכורסא הלבנה שמספקת לו צפייה ישירה עליי.
עיניו התכולות ננעצו בי ושיערו השטני התפרע על מצחו.
הוא נראה טוב, אפילו טוב מאוד, אך הסוג בן אדם לא לטעמי.
אני מסיימת משמרת רק עוד שעתיים ואני ממש מקווה שהוא לא הולך להישאר פה כל הזמן הזה.
״סול״ קולה של ולרי גורם לי להיבהל ולהפיל את כוס הזכוכית שבידי.
״פאק הבהלת אותי ולרי״ הנחתי את ידי על חזי ונאנחתי.
״סליחה, פשוט הוא לא מפסיק להסתכל עלייך״ ולרי אמרה בחשש והעבירה את מבטה למקום שמאט יושב בו, אך הוא לא היה שם.
״מה? לאיפה הוא נעלם״ היא שאלה בבילבול וחיפשה אותו בעיניה.
אולי תקוותי התממשה והוא הלך?
אני מקווה מאוד.
״את תצטרכי לשלם על הכוס שנשברה״ קולו של מאט נשמע מאחוריי.
קיפצתי בבהלה במקומי.
לעזאזל למה כולם מבהילים אותי היום?!
״ברור לי, כמה הכוס עולה?״ שאלתי כשנשימתי נרגעה  והבטתי בזכוכיות שעל הרצפה.
ידוע לי שהכוס לא זולה, כל המקום הזה לא זול.
הדברים הכי קטנים עולים הון, לא פלא שבעל המקום כלכך יהיר.
״יותר ממש שתוכלי להרשות לעצמך יקירתי״ מאט מתח חיוך שובב על פניו והעביר את אגודלו על ליסתי.
פזלתי לכיוון אגודלו בחשש, מה הוא מנסה לעשות?!
״תנקוב בסכום, ותשתדל להפחית נגיעות״ אמרתי בהתרסה והזזתי את אגודלו מפניי.
״1000 דולר״ מאט שילב את ידיו והביט בי במבט משועשע.
1000 דולר?! מה לעזאזל, זה פאקינג הסכום שאני מקבלת לחודש.
אין מצב שזה המחיר של כוס אחת.
״את הסכום האמיתי״ נהמתי ושילבתי את ידיי בעצבנות.
מה הוא חושב לעצמו?! רק בגלל שסירבתי לו אני עכשיו אסבול גיהנום?!
ועוד אצטרך לשרת אותו כל פעם שיבלה כאן.
איזה שטויות באמת.
״זה הסכום האמיתי יקירה, תרצי לראות קבלות?״ הוא שאל בהקנטה והניח את ידו על הבר.
״אני מצטערת אני לא אוכל לשלם סכום כזה״ אמרתי בראש מושפל.
אני לא אוכל להוציא את כל המשכורת שלי על כוס אחת מסכנה, איך אטפל באח שלי?
אנחנו לא נוכל לסגור את החודש.
אני חייבת לשכנע אותו לרדת מזה, הכוס זה לא מה שיזיק להכנסות של המועדון.
״לצערי תצטרכי לחשוב על דרך יצירתית לשלם על הכוס ששברת״ הוא אמר וזייף פנים עצובות.
״אני שמתי את מיטב כספי על המועדון הזה, אם אוותר לך מה אחרים יגידו?״ הוא הוסיף בעקשנות מיותרת ונקש עם אצבעותיו על הבר.
״אחרים לא ידעו, אני מטפלת באח שלי והמשכורת הזאת זה כל מה שיש לי, לא נוכל לסגור את החודש בלי זה ואחי יצטרך לבלות את החודש חסר אוכל״ ניסיתי לפנות לליבו.
מה אגיד לו?
אין לי כסף לקנות לך אוכל?
איזה מין ילד קטן צריך לעבור דבר כזה?!
כנראה שהצלחתי להזיז משהו בליבו כי פניו הקרות נהיו מבינות יותר.
הוא לא אמר מילה ויצא מהמועדון.
הוא מצפה שאשלם על הכוס?
אני לא מצליחה לקרוא את הבן אדם הזה.

הוצאתי את המפתחות מכיס הג'ינס השחור שלי ופתחתי את דלת ביתי.
״ג'ון?״ צעקתי לחלל הבית לאחי.
אין מענה.
הוא בטח ישן.
עליתי לחדר השינה שלו ומצאתי אותו ישן במיטתו.
שיערו השחור התפזר על מצחו והוא נראה נינוח.
התיישבתי על קצה מיטתו וליטפתי את שיערו הרך.
אני מקווה שהוא לא יכריח אותי לשלם על החתיכת זכוכית הזאת, אני עוד צריכה לשלם לבית ספר של ג'ון ולהצליח להאכיל אותו.
אין לי זמן לשטויות האלה.
נשקתי לקודקוד ראשו של ג'ון וירדתי למטבח.
״קצת מאוחר לחזור לא?״ קולו של מאט הפתיע אותי.
הבן אדם עומד במטבח שלי, לבוש חליפה שחורה שצמודה לגופו עם שקיות בידיו.
מה הוא לעזאזל עושה כאן?!
״מה אתה עושה פה מאט?״ שאלתי בפחד.
איך הוא יודע את הכתובת שלי?
אני ממש מתחילה לפחד מהבן אדם.
הוא נכנס לבית שלי ללא רשותי, השיג את הכתובת שלי אלוהים יודע מאיפה ועומד לי באמצע המטבח באמצע החיים.
״הבאתי לכם קצת אוכל וכל מיני דברים בסיסיים״ הוא אמר באדישות והניח את השקיות על השולחן.
בושה הציפה את לחיי כשהבנתי שקיבלתי תרומה.
אני לא צריכה תרומות מאף אחד, אני לא נזקקת.
״אני מעריכה את הכוונה אבל אני לא צריכה את כל זה״ אמרתי במבוכה והזזתי את השקיות לכיוונו.
״את תקבלי את זה אם תרצי או לא, אני בוחר לעזור לך סול אני לא שאלתי אם את צריכה את זה״ הוא נהם בטון מעט כועס ופתח את אחת השקיות.
״תכניסי את זה למקרר״ הוא אמר והתחיל להוציא מצרכים.
הוא הביא הכול.
אם זה ביצים, גבינות, לחמים, פירות, ירקות, חלב, בקבוקי מים.
הכול.
וזה רק בשקית הראשונה.
המבוכה התפשטה בגופי במהירות, אני רק רוצה לקבור את עצמי באדמה.
הצגתי את עצמי כמסכנה.
״את מתכוונת להכניס או שאני אכניס?״ הוא שאל בחוסר סבלנות ואחז בגבינות.
התחלתי להכניס את הדברים שהוציא במהירות, רק שהסיטואציה הזאת תיגמר.
״פה יש בשרים, קפואים וגם גלידות שיהיה, תפתחי את המקפיא״ הוא פקד והתחיל להוציא את הדברים מהשקית.
אלוהים כמה כסף הוא בזבז עלינו?
אני מרגישה כלכך נבוכה.
בחיים שלי לא עמדתי בסיטואציה כזאת.
אף אחד לא דאג לי ככה בחיי, אפילו לא הוריי.
התחלתי להכניס את מה שהוציא עד אחרון הדברים.
הבטתי בו מכניס את השקיות לארון והתלבטתי באיזה מילים להשתמש כדי להודות לו.
״אין לך מה להגיד לי תודה סול, אני רוצה לעשות את זה״ מאט אמר בחיוך.
כאילו הוא קורא את מחשבותיי.
התקדמתי אליו בצעדים מהירים והתנפלתי עליו בחיבוק.
הוא שהה בהלם לכמה שניות ולרגע חששתי שיחשוב שאני איזה מוזרה, אך כמו מקודם כאילו הוא קורא אותי הוא החזיר חיבוק חם.
התנתקתי מחיבוקו והבטתי בפניו.
עיניו הפנטו אותי.
הן האירו את כל המטבח החשוך, כמו יהלום זוהר.
״ אני רוצה לנשק אותך״ מאט לחש בצורך.
לעזאזל אני שונאת את זה שאני לא יודעת מה לעשות.
אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני עושה את זה רק כי עזר לי, וגרוע מזה, אני לא רוצה לעשות את זה רק כי עזר לי.