על חשבון הדוכס

הבכור |1|

מסדרת לכם את הגילאים של הילדים :
לביא - 23
כפיר -20
יעל-16
(גדלו לנו , אני יודעת)

-נקודת מבט לביא -

לגדול במשפחת אבאס זה לא היה דבר פשוט. אך זה דבר שהורגלתי לחוות במשך שנים.
מגיל קטן אבא שלי אימן אותי להיות הכי טוב , הכי חזק , המוח שלי מתוכנת בדיוק כפי שרצה , חשיבה מהירה , יצירתיות . היו דברים שהייתי רגיל אליהם ביום יום שלי .

כשילדים אחרים היו עסוקים בלבכות להורים שהם רוצים את הלגו החדש של ספיידרמן , אני ואחי הצעיר היינו מתאמנים שעות על גבי שעות בכל יום מגיל 7 , שק האגרוף הכיר את ידיי בצורה המעמיקה ביותר .

ידענו בדיוק מה לעשות כדי להפיל את האוייב שמולנו. איך לתחמן אותו , איך להביא אותו לתבוסה.

לעומת כפיר אני הייתי יותר קליל וסרקסטי . אהבתי לבלות את הזמן באיזשהו מועדון חשפנות נחשק , ולשתות כוס נחמדה של טקילה בצד .

שלעומתו התחביב האהוב עליו היה ללמוד בתוך המועדון חשפנות שהייתי גורר אותו אליהם.
בעוד שאני הייתי פזיז ושטותניק , היא היה המחושב והאחראי .
כשאני הייתי בצרות , תמיד המוח שלו ידע להוציא אותי מהן.

היינו משלימים אחד את השני .

כפיר חכם מאוד , מוגדר כגאון. הראש שלו מסתדר עם מספרים בצורה עוצרת נשימה , ולכן קיבל את התפקיד של ניהול הכספים המשפחתיים כמובן לצד אבי שלא יכול שלא לוותר על השליטה .

אמא שלי הייתה ההפך מאבא שלי . אבא שלי שהיה עסוק ברוב הזמן באימונים והחוזק שלנו , כיצד להפוך אותנו לאריות , אמא הייתה השוני הלביאה החזקה ו המלטפת.

המשפחתיות זרמה לה בדם , והאהבה שקיבלנו האחים הייתה אהבה שווה לחלוטין . הדאגה וההכלה שלה היו הדברים שחיכינו להם בכל יום.

מאז שסיימתי בית ספר , והוכרזתי לכולם כחייל בכיר במאפיה , הייתי עובד עם אבא שלי כל יום.
בעוד שאבי היה בחלק הניהולי והעסקי , אני קיבלתי את החלק של גביית הפורטקשן.
מקומות שהיו בבעלות של אבי ולא שילמו בזמן היו מכירים בפניי , לפעמים הפנים האחרונות שיראו אי פעם.

שם המשפחה שלי תמיד הלך לפניי , ולפני כל האחים שלי כולנו ניחנו בקסם הזה שיש למשפחת אבאס.

הטלת האימה.

לא גדלתי להיות עדין , לא סבלתי את זה. לא ידעתי איך להתמודד עם בכי של אישה , או עם העדינות שמפגינות.
חוץ מיעל ואמא שלי כמובן , אין אישה שיכלתי לסבול את העדינות שלה.
רק חורים מסויימים בגופן יכלתי לסבול , וגם זה ללא יותר משעתיים מסכנות.

*
״לביא אתה מאחר ! קום כבר אדיוט!״ אני שומע את יעל צועקת מאחוריי הדלת של החדר שלי.
״סתמי פוסטמה!״ אני צועק בחזרה , כשמרים את ראשי מהכרית וזורק על הדלת את הכרית ששכבה על ידי.
אבא משתדל שלא לקלל ליד יעל , כי חושב שהיא עדינה או קטנה או משהו כזה. אבל אני לא שם זין על זה.
אני חושב שהוא פשוט רגיש לבת הקטנה שלו.

״אמא אמרה לי להגיד לך שאבא יהרוג אותך עם לא תקום עכשיו.״ היא אומרת כשנכנסת לחדר שלי בהפגנתיות ללא אפילו לדפוק על הדלת , ידייה יושבות בעצבנות על מותניה.
״יעל , סתמי.״ אני מסכם ומטיח את ראשי בחזרה בכרית.

לאחר דקות קטנות , אני מבין שהתאריך של היום זה לא תאריך מספיק יפה בשביל לקבוע את המוות שלי וקם מהמיטה באיטיות.

נכנס למקלחת הצמודה לחדר שלי , ומצחצח שיניים . שומע את יעל מעירה את כפיר באותן הצעקות הנעימות.
מגחח לעצמי שיודע שאני לא היחיד שהתעורר לקולה של המפלצת המגונדרת .

לאחר שאני מסיים את ארגוני הבוקר אני עובר במסדרון החדרים שלנו , רואה את כפיר מכניס משהו לתיק שלו . אני מגלגל עיניים כשממשיך ללכת . יורד במדרגות , כבר מריח את ריח ארוחת הבוקר שאמא נוהגת להכין מדי יום.

״בוקר טוב אמא .״ אני אומר והיא מסתובבת בחדות . כשקולטת אותי חיוך קל נח על פנייה. ״בוקר טוב חמוד , איפה אבא שלך?״ היא שואלת בחביבות ואני מרים ידיי לצדי גופי . מסמן לה שאין לי מושג .

״ אתה הולך עם אבא היום ?״ היא שואלת ואני מהנהן , כמו בכל בוקר , היא אינה עוד מאמינה שגדלתי כך.
כפיר ויעל יורדים במפתיע , כל אחד מהם מחבק ומנשק את אמא בתורו .
מתיישבים לצידי בשולחן העגול .

״שמעת שליעל שלנו יש ידידים?״ כפיר מספר בחיוך שומר סוד ואני נדרך. ״ידידים מה?״  אני מרים את קולי , יעל מסתובבת בחדות לאחר שדיברה על אמא על משהו , אני וכפיר יותר מאהבנו לעצבן אותה. זה היה כמו הדלק שלנו ליום מוצלח יותר.

״ווטפאק מה הבעיות שלכם בנים? ״ היא אומרת במפתיע וכפיר מרים גבה בשעשוע. ״בעיה שלנו? אני יודע על מה בנים חושבים...״ הוא אומר בתמימות מעושה וקורץ לי. אני מגחח מעט ונכנס לשיחה . ״כן טיפש-״ אני בא לעקוץ אותה עד שלחלוטין חוסמת אותי בגסות . ״תסתום בתול.״ היא אומרת בצעקה קלה , ומרימה אצבע מאשימה לכיווני ולכיוון כפיר. מזהירה אותנו להמשיך את השיחה האינטלקטואלית . אני מרים גבה לאופן הכינוי שבחרה לקרוא לי בו.

״בנים , אולי תפסיקו לעצבן אותה?״ אמא שואלת בעייפות כשקוצצת את הסלט . ״זה כל הכיף.״ מחזיר כפיר , ואני מהנהן , מסכים עם תשובתו. ״ויעל , מה את מדברת על בתולים בכלל.״ כפיר אומר בקולו ההגיוני עד שאבא נכנס לפתע למטבח , מותיר את יעל אדומה לחלוטין כי מבינה ששמע את כל השיחה שהעברנו אותה.

״אופס יעלי.״ כפיר אומר לה , ומנפנף לכיוון אבא בהתרסה.
אבא מגלגל עיניים לכיווננו , כבר מכיר את כל העקיצות האפשריות שאנו נהגנו לתת ליעל בכל בוקר בעיתו.
מנשק את אמא על הלחי שלה , מחזיק את המותניים שלה ברכושניות כזו . למרות שאלו רק אנחנו באזור .

גדלנו על סיפור האהבה של ההורים שלנו , למרות שרבו לפעמים על דברים שטחיים כמו כל הזוגות ידענו שהם אוהבים עד השמיים.
שאחד בלי השנייה זה לא יהיה שווה להם לחיות.
גדלנו על הסיפור המיוחד של אמא שלי , היא אף פעם לא הסתירה את העובדה שאבא הציל אותה .
ושהיא מודה לו על כך עד היום .

אני האמנתי שהם מקרה מיוחד . משהו חד פעמי.
שאהבה זה מיותר , למרות הדוגמא הטובה שהייתה לי בבית לזוגיות בריאה וחזקה , עדיין בחרתי להזדיין עם מישהי רנדומלית כל כמה ימים ולהתעלם עוד לפניי שעולה אור הבוקר .

ידעתי שאני לא בנוי לכך , יש דברים שבחרתי לפנות אליהם .
לעומת הדבר הספציפי הזה , שבחרתי להעלים מחיי.