על חשבון הדוכס

הורד שנבל | 35 |

-נקודת מבט לביא-

״לביא היא אמורה להגיע , אני עומדת להתעלף. אני לא יודעת מה לצפות.״ יעל עומדת לצידי ומספרת לי בשקט באוזן . כל המשפחה על רגליה לקראת המפגש עם רוזה ומשפחתה החדשה , אמא על קוצים מהבוקר , אבא דבוק לה לתחת , ואפילו לקח יום חופש מהעבודה והיה עבורה למשענת במהלך היום הארוך והקשה הזה.

כפיר עוזר לאמא אבא , מתן ואלון במטבח , לאחר שמתן התעקש להגיע כי מבחינתו לפספס כזה דבר , זוהי פגיעה בכבוד שלו , ופגיעה בכבוד ואהבה שהוא רכש לאימי במשך השנים. כל אלו היו הסיבות שהגיע היום. אלון הגיע בנוסף , ללא סיבה מסויימת , אלא כי מוזמן תמיד , כפי שאמא תמיד נוהגת להגיד כשהם מופיעים פתאום במפתן הדלת.

אני חושב שהם מיותרים כאן היום , אבל קולי לא ממש נחשב כשמתן מחליט משהו.

אני ויעל עומדים מול במרחק כמה מטרים קטנים מהכניסה , בוהים בדלת הגדולה , כמו שני ילדים חסרי תועלת ותכלית. אני מרגיש שאני עומד להשתגע , אני לא יודע למה לצפות. אני לחוץ , חסר סבלנות , חסר רחמים.

אני מרגיש לא בנוח לפתוח את מפתן דלתי לאישה שפגעה קשות באחת הנשים החשובות בחיי , אני מרגיש לא בנוח לעמוד כאן , ולצפות לה, לצפות לבואה.

ואני לחוץ כמו טמפון מזדיין ומזורגג. יעל לצידי קפואה לחלוטין , לחוצה גם היא . ולא מוציאה הגה מפיה. לפעמים אני שוכח שהיא רק ילדה בת 16, ועם כל הבגרות והחוצפה שקיימת בה , יש בה גם סוג של תמימות, סוג של טוהר מיוחד שכזה . ולא מגיעה לה הטלטלה הזו שפתאום הסבתא המוזרה שלה מופיעה באמצע החיים. הסבתא הזו שבכל דבר שנוגעת , גם בבתה שלה , הורסת.

שלוש דפיקות בדלת נשמעות ואני נדרך. אמא רצה מהמטבח ונעמדת בכניסה לסלון. לאחר שסורקת את המשתתפים במאורה בעינייה הלחוצות,  היא מורידה את הסינר השחור ממותניה ומקפלת אותו בחופזה , דוחפת אותו לידו של אבא , שאיך לא- לצידה. אבא דוחף את הסינר מיד אחרי לידו של מתן , ומתן , שרגיל לגחמות של אבי , מגלגל עיניים ומתקדם למטבח לשים את הסינר הזה במקומו.

אמא מעבירה ידה בשיערה , ובבגדיה הלבנים והיפים שקנתה במיוחד לאירוע , מסדרת את הבד החדש על גופה . אצבעותיה צובטות מעט את לחייה החיוורות , בתקווה להחדיר אליהן מעט צבע. לבסוף עוברות בשיערה , מנסות להשטיחו על קרקפה המבולגנת.

היא מסתדרת באובססיביות מוזרה. אבא מסתכל עלייה במבט האוהב והלחוץ שישב על פניו במהלך היום. לא מבין בעצמו מה עליו לעשות. מעולם לא ראיתי את אבי מבולבל ככה, חסר מילים.

אמא מוציאה נשיפה לחוצה מפיה ועוצמת את עיניה לשניות קטנות. כאילו שמנסה להרגיע את עצמה בראשה בשניות הללו. כאילו שמנסה להעלם לרגע קט , וכשתחזור , היא תחזור יובל אחרת. יובל רגועה , שבטוחה בעצמה ובמשפחתה , יובל שבטוחה במשרה המכובדת שיש לה .