על חשבון הדוכס

מלחמות | 25 |

-נקודת מבט אליס-

אני מתעוררת בחדר לבן ומואר לבדי , לעיני לוקחות הרבה זמן להתרגל לאור החזק .
אך כשאני מתרגלת לבסוף אני מתיישרת במיטה , אך נעצרת כשמגלה את החוטים שטמונים בידי הימינית אני נאנחת בעצבנות ומנסה למשוך בהם מעט , עד שמבינה שזה כואב נורא ומניחה לזה להשאר תקוע שם.

אני סורקת את החלל עד שנתקלת במבטי בגבו של אדם הלובש חליפה שחורה לחלוטין ומדבר בטלפון במרפסת הנמצאת בחדרי , אבי כאן? הוא הגיע לבדוק לשלומי?

אני מצמצמת את עיניי לגבו של האדם , למרות שליבי אומר שזהו אבי שהגיע לוודא לשלומי , האדם המסתורי מסתובב באינסטינקט לכיווני ואני נחשפת לפניו של לביא.
אני לא מסתירה את ההלם שחשה על פניי , ולביא שממלמל כמה מילים לטלפון מנתק את השיחה ונכנס לחדר דרך הויטרינה השקופה.

״לביא?...״ אני ממלמלת עוד בהלם , הוא האדם האחרון שחשבתי שיגיע לכאן  .
״איך את מרגישה?״ שואל לביא בקולו העבה מתעלם מההלם שלי , פניו חלקות ומגולחות. הוא מדיף ריח משכר וממכר ובנוסף לכך , הוא נראה הרבה יותר טוב ומאושש ממני וזה גורם לי לחרדת דיבור קטנה.

״בסדר..״ אני ממלמלת בקושי , רק כשאני מביטה עמוק אל תוך עיניו הירוקות , אני מצליחה להרגיש את הרגשות שלי אליו בנויים ומתחזקים בתוך בית החזה שלי , בתוך משאבת הדם  ההיא שנקראת הלב.

״לביא מה קרה לי?״ אני שואלת , מנסה לדלות תשובות , מדוע אני כאן? אני לא זוכרת המון..
הוא בולע רוק ועונה לי , לא לפני שמעביר ידו בשיערו השחור והמבריק.

״התעלפת , לא דאגת לעצמך המון זמן אליס. לא שתית מים בקביעות , והלחץ שהיית שבוייה בו יום- יום הפיל אותך.״ הוא מספר ואני נתקפת הלם , כבר לא בטוחה ממה אני יותר מופתעת. מהעובדה שנמצא בתוך חדר הטיפולים שלי לאחר שדחיתי את הקשר בנינו בצורה שכאבה לי יותר מכל.

״את יודעת שלא וויתרתי נכון אליסיה?״ הוא זורק לאוויר ואני מזדקפת מעט במיטת בית החולים , מה שמזכיר לי לרגע קטן את אחי אנטוני , אני חייבת לבדוק מה שלומו.

עיניי נפערות בתמימות לכיוונו של לביא , ואני רק ממתינה לשמוע את קולו שוב . רק כך אני מבינה כמה התגעגעתי אליו.

״לא וויתרתי עלייך אליסיה , ואני אלחם. הו כמה שאני אלחם.
אני אלחם בך עם צריך , ואני אלחם בבני זונות שנקראים האבות שלנו. אני פאקינג אלחם.״ הוא אומר בנחישות ואני מרגישה שנשמתי נעתקת. אני שווה שילחמו עליי? איני שווה זאת כלל. אני לא שווה את כאב הראש שיגרם לו , ואני לא שווה את זה.

מעולם , אדם מלבד לביא הראה לי , מעולם אדם מלבדו שם מלפניי את העובדה הפשוטה.

את שווה שאלחם עלייך.

אני מחייכת חצי חיוך מעריך , וקמה מהמיטה . מופתעת מהצעד הגדול שאני מקיימת אך כשאני מרגישה שאני עומדת ליפול מאי שיווי- משקל אני נופלת היישר לשפתיו של האיש , האיש , שפעם חשבתי שנער .