על חשבון הדוכס

הארוחה | 36 |

- נקודת מבט לביא -

כולנו יושבים מסביב לשולחן המהודר שמלא בכל טוב שאמא עמלה והכינה , יש הרגשה של קבוצות יריבות , כל אחד מנסה להראות כמה הוא יותר טוב , יותר מוצלח , יותר מצליח. למי יש יותר , ומי ״הקבוצה״ המוצלחת ביותר.

היריבות והכעסים הדדים בין המשפחות , ומורגשים על פני האווירה .

למרות שכולנו משתדלים לדחוף את זה מתחת לפני השטח , עמוק עמוק מטה. ובליבנו מקווים ששום דבר לא יצוף מעלה , יפרק את כל התדמיות והאנשים הנוכחים.

אבא מתיישב בראש השולחן , אמא לימינו ומתן לשמאלו. אלון לצד מתן כמו תמיד , ואחריהם כפיר , יעל , ואני.

ממולנו מתיישבים המשפחה הזרה , האבא - רוברטו , לצידו רוזה , שהמבטים שלה נחים על כולנו וצורבים את עורנו בצריבה שכמעט ומוחשית. ולבסוף הבנות שלהם , אמליה ומליס הקטנטנה שיושבת בביישנות לצד אימה. כפיר שולח לרוזה מבטים רצחניים ואני לעומתו שומר על פני פוקר , לא נותן לאף אחד להבין מה מתחולל בתוכי מהרגע שכף רגלם דרכה בביתנו.

רוזה פוצה את פיה לראשונה משהגיעה לכאן , מביאה התעניינות בחיי היום יום שלנו. כולנו מסובבים את ראשנו לכיוונה בהפתעה. קולה הגיח כמעט ומשום מקום, השקט שהיה בדקות האחרונות כמעט ושיגע את המוח שלי. ״אז, שגיא.. בת שלי.. מה אתם עושים בחיים?״ היא שואלת בהתעניינות בזמן שטוחבת מזלג מלא באורז ודג לפיה , אך כמובן שדואגת לשמור על אלגנטיות , היא לא אוכלת כמו בהמה כפי שציפיתי מהבהמה שהיא לאכול.

אמא מזדקפת ואבא מחייך את החיוך המעוות שלו , אני לא יודע על מה המוח המטורף שלו חושב , אבל אני אוהב את זה. ״אני גאנגסטר , ואשתי פסיכולוגית , מתמחה בבני נוער. מאוד מוצלחת כאן באזור.״ אבא מספר באדישות , ואמליה בתם הבכורה , כמעט ונחנקת מהמים ששתתה. כפיר מגחח בשקט למראה התגובה שלה , ומתן מחייך בשביעות רצון.

רוזה מרימה גבותיה בהלם , ובעלה חווה את אותה התגוב המופתעת . ״או.. אתה מה?״ היא שואלת באיטיות , לא מצליחה לעכל את מה שיצא מפיו. אני מסתכל במבט מרוצה על אבא שלי , מבין בדיוק מה התעלול המוזר שלו היה אמור לעשות , הוא אמור לגרום להם לפחד , רתיעה.

לאחר שהרוחות נרגעות רוזה פונה אליי ולכפיר אישית , שואלת לעיסוקינו. ״אז, כפיר ולביא נכון? מה אתם עושים למחייתכם? הרי אני מניחה שיעל עוד לא עובדת...״ היא שואלת ואני נשען אחורה בכיסאי בנונשלנטיות כשכפיר עונה לה בשם שנינו.

״עובדים יחד עם אבא , כמובן .״ היא מביטה בשנינו ושינייה נחשפות בהלם , היא לא מבינה לאן הגיעה. היא מבולבלת לחלוטין מהפתיחות שלנו , ואני צופה באימא שזורקת לאבא מבט מובך. אבא מחייך אלייה חיוך ציני וזורק לכיוונה בשקט  ״רק היינו כנים..״ הוא אומר בטון מתגונן ומזוייף. זה שקוף שהוא לחלוטין משועשע מהתגובות של רוזה ומשפחתה על העבודה המיוחדת שלו ושל בניו.