על חשבון הדוכס

לא שותקת יותר . | 16 |

-נקודת מבט אליס -

אני יוצאת מהרכב היקר להפליא של לביא , שמתהלך לידי כאילו שזו עוד סיטואציה רגילה , כאילו שאחי לא שוכב בבניין הזה בין  החיים - למוות .
אנחנו מתקדמים שראשי מוטה לרצפה , עד שאני מרגישה יד חזקה מתלפפת מסביב ידי שלי ומושכת אותי לכיוון מותן של אדם גבוה. שאני מרימה מבטי אני מגלה שעמדתי להתנגש באיזשהו עץ רנדומלי שהוצב שם , ולביא בעצם דאג שזה לא יקרה.

אני מחייכת חיוך קטן לתודה והוא מהנהן , לא מנתק ידינו וממשיך ללכת. אני מתקדמת לידו , עצובה וחסרת כל כוח להתמודד עם ההורים שלי , או עם החיים שלי.

*

הכניסה לבית החולים עצובה , מדוכאת.
אני ולביא מתקדמים ביחד לכיוון הקבלה , ששם יושבת אישה ברונטית ועייפה , כנראה אחרי משמרת ארוכה בבית החולים.

״סליחה?״ אני שואלת אותה , והאישה מרימה ראשה מהמחשב אליי.
״כן ילדה?״ היא שואלת בזלזול ומחזירה מבטה למחשב.
״באיזה חדר אנטוני פטיירוב נמצא?״ אני שואלת ברוגע וקור- רוח שלחלוטין נוגד את מה שאני מרגישה בפנים.

״אני לא יודעת ילדה , תחפשי.״ היא מחזירה ואני נאנחת בעייפות . שולחת מבט ללביא. לא יודעת מה להגיד לה. תש כל כוחי מההתמודדות של המצב שאיני  עוד יכולה להוסיף לכך התמודדות עם פקידות קבלה מעצבנות.

״גברת, מי הבוס שלך? דניאל?״ לביא שואל בקולו העבה והאישה מרימה מבטה מהמחשב לאחר שניות קטנות , משהו בעיניים העייפות שלה השתנה פתאום כשהיא מביטה בלביא.

״כ-כן.. מי שואל?״ ולביא מחייך חיוך רחב , אפילו אכזרי... אלוהים למה הוא מחייך ככה? חיוך כזה מעוות.. מפחיד ... אלוהים מה יש לו?

״תקראי לו , אני רוצה לוודא שהוא מפטר אותך על המקום.״ לביא אומר והאישה נעמדת בפתאומיות. עינייה נפערות למשמע דבריו . ״לא-לא אדוני.. זה בסדר....״ היא אומרת בפאניקה , מסדרת בגדיה באובססיה מוזרה. ״רק מי אתה?״ היא שואלת בנימוס כשחוזרת למחשב , למצוא איפה החדר של אנטוני כנראה.

״לביא אבאס , עכשיו תגידי לי איפה פאקינג אנטוני לפני שאני מרים לך את כל הבית חולים המסכן הזה .״ אני שומעת את קול הבס של לביא פוקד בה , ומתביישת מעט.

בחיים לא עשיתי בלאגן , תמיד הייתי צנועה. פשוטה. הניגוד האולטימטיבי למשפחתי ולאיפה שגדלתי.
אני לא שמה לב שאני נצמדת ללביא בחיפוש אחר הגנה , והביישנות שלי גוברת עליי ואני קוברת ראשי האדום בחזהו.

אני יכולה להרגיש את גבותיו עולות ממעשיי, אך אני כלכך מובכת ממילותיו של לביא ומההצגה שהוא מרים עבורי ,  שלא אכפת לי ממה הוא חושב ברגע זה.
״אנטוני פטיירוב , חדר 347. קומה ארבע.״ הפקידה אומרת ואני מרגישה את ידי מוחזקת על ידי יד אחרת שמובילה אותי למעלית , כשאנחנו מגיעים אני מנתקת את ידינו לפתע.