על חשבון הדוכס

תקוות | 42 |

-נקודת מבט אליס-

״איך היה בבית ספר אנטוני? התייחסו אלייך יפה?״ אני שואלת בחיבה ותקווה את אנטוני שנכנס הביתה עם תיק הבית ספר החדש שקניתי לו שמונך  על כתפיו.

הוא נראה מוזר , אני לא מצליחה להבין למה אני חושבת כך, אבל אני חושבת. עד שאנטוני הגיע מהבית ספר, מצאתי זמן לשבת על המחשב הנייד שלי, לחפש עבודה שתכניס לי ולאנטוני קצת כסף הביתה, אני לא מאמינה שאני עומדת לנהל משק בית בגיל 17, אבל אני שמחה שלפחות יש לי את האופציה לדאוג לאחי להשכלה ולחיים טובים יותר, חיים נתולי אלימות , וכעס.

כשאני רואה שטוב לאנטוני, טוב גם לי.

אני מרגישה שונה מאז שהתנתקנו מההורים לחלוטין, אומנם לא בצורה משפטית , כי הרי על הנייר אנחנו עדיין הצאצאים שלהם, וזה לעולם לא ישתנה. הם הביאו אותנו לכאן, לעולם הזה. שלפעמים הוא קר , כואב ואפל. ולפעמים הוא שמח, מיוחד ושונה.

אך הניתוק שאני מדברת עליו זהו הניתוק הזה שמאפשר לי ולאחי לנהל את השגרת חיים שלנו בעצמנו, בצורה עצמאית וחופשיה .
ולא להיות כפופים למשטר המזעזע של קיריל ואשתו.

כשאני מסתכלת על צג המחשב ובוחנת את התאריך , אני מגלה שיש לי עוד מעט יום הולדת 18, פעם עוד הייתי מתרגשת מזה מימי הולדת, אבל היום, שאני במצב הזה כמו היום אני חושבת שזה יעבור כמו עוד יום רגיל, נורמאלי.

״אני חושב שבסדר, המחנכת שלי דיי חופרת, אבל אני אמור להסתדר איתה היא לא גרועה כמו שחששתי.״ הוא אומר בגלגול עיניים. מניח את התיק העמוס על השולחן. ״יש מה לאכול?״ הוא שואל בעיניים רעבות ואני מהנהנת לכיוונו. ״הכנתי אורז ושניצלים, אתה מוזמן למזוג לך.״ אני אומרת ואנטוני מחייך, ניגש לתת לי חיבוק קטן ונשיקה על המצח. כמעט ומפתיע אותי בהתנהגותו החמודה.

״תודה אליסיה על כל מה שאת עשית ועושה עבורי, אני רואה איך את מתמודדת.. את כזו חזקה.״ הוא אומר ואני עוזבת את האתר של ה׳דרושים׳ שבחנתי עד עכשיו, מאזינה כולי לאנטוני , מעולם לא נחשפתי לצד כזה אצלו.

״אתה מגזים-״ אני ממלמלת, מנסה להראות לו שהכל שטויות, שאני עושה את זה כי אכפת לי, כי אני אוהבת אותו.

״אני לא מגזים. לא כל בן אדם יכל לשבת לצידי בבית חולים יותר מחצי שנה, ולהרוס את המערכת יחסים שלו עם ההורים שלו רק לטובתי , לבטל את כל הדברים שהיית רגילה אליהם ביום יום , עבור אח שלך. אבל אליסיה, את לא הרסת שום דבר. את בונה לשנינו חיים חדשים, את דאגת לי בכמעט שנה האחרונה כמו שאף אחד מעולם לא דאג.״ הוא פותח מולי כשמוזג לעצמו כף אורז גדושה ואני נתקפת הלם. הוא מעולם לא דיבר איתי על כך בצורה כה פתוחה. אני עושה את מה שאני עושה רק בכוונות טובות ורצונות טהורים. ואני מתפללת יום יום שמצליח לי במה שאני עושה.

״אנטוני, אתה לא צריך להודות לי. אבל טובה אחת בבקשה תהיה חייב לי. תשקיע בלימודים, תיצור חברותיות אמיתיות ומשמעותיות. תשאיר את העולם שהכרת עד עכשיו מהילדות מאחור- אני יודעת שזה יהיה לא קל אחי. אני יודעת. אבל תנסה.״ אני מבקשת ממנו מכל ליבי , שיתאמץ כמה שיוכל בלימודים, אני אדאג לשאר, ואעמוד ואתמוך בו מאחוריו. אני אדאג לו , תמיד. ״אני מבטיח לוסי, את תראי.״ הוא מבטיח ודווקא להבטחה הזו, אני בוחרת להאמין בכל ליבי.

*

״מה שלומך אמורה?״ קולו של לביא בוקע מהטלפון , כבר שעת ערב ואני עדיין ישובה מול המחשב, מחפשת משרות אפשריות.זה כבר מעייף אותי, ואפילו עוד לא התחלתי לעבוד.
״בסדר, קבורה בבית, מחפשת עבודה.״ אני מספרת לו כשמביטה באחד מהאתרים שסימנתי לי שם כמה משרות רלוונטיות. ״אמרתי לך, אני אדאג לך. את לא תצטרכי לדאוג לדבָר אליסיה.״ הוא אומר בקשיחות ואני מחייכת ברכות. אני יודעת שהוא יכול, ואני מעריכה את ההתנהגות שלו והנתינה, אבל אני יכולה לבד. ואני אצטרך אותו לצידי רק בשביל לנגב את הזיעה ממצחי והדמעות מעיניי לאחר העבודה הקשה, ולא בשביל פשוט לתת לי את הכספים ביד. ״לביא, תודה אבל תן לי לבד.״ אני מבקשת והוא נאנח, יודע שאני לא עומדת  לזוז מעמדתי הנוקשה בקרוב.

״מה את מתכננת ליום הולדת 18?״ הוא שואל ואני משתנקת בהלם, מתי הספקתי לספר לו על זה? ״מתי הספקתי לספר לך על התאריך שלי? אני מרגישה שאנחנו זוג כזה מוזר, בחיים לא התעמקנו בדברים הפשוטים האלה, תמיד הכול היה... מסובך״ אני מספרת למכשיר באירוניות ולביא מגחך, מסכים איתי. ״יפה סיכמת אמּורה.״ הוא אומר ואני מגלגלת עיניים בחיוך. ״אז מה את מתכננת?״ הוא מחזיר את הנושא העולה ואני מושכת בכתפיי כלא יודעת. ״ אשב בבית ואוכל גלידה?״ אני משערת , זורקת תוכנית לא כזו גרועה לאוויר. ״מה שתגידי אמורה.. את יודעת מה שמתי לב?״ הוא שואל , ולפי רעשי האוויר והנסיעה ברקע השיחה אני יכולה לשער שהוא בנסיעה. ״מה שמת לב?״ אני שואלת והוא מחזיר.

״שאף פעם לא לקחתי אותך לדייט, אני כזה בן זוג גרוע.״ הוא מספק בצחוק ואני מנענעת ראשי בחיוך , אתה כזה לא גרוע לביא, אבל בא לי לשחק איתך , לכן תשובתי תהיה שונה ממחשבותיי האמיתיות. ״אתה באמת גרוע, אולי אני אשקול להחליף אותך לדגם מתקדם יותר.״ אני זורקת לטלפון ולביא זורם איתי ועם ההתלוננות שלי. ״את מוזמנת לנסות להחליף אמורה... לא מקבלים אותי בכל חנות.. כנראה שיקח זמן עד שתמצאי מקום שייקח אותי ממך.״ הוא אומר משפט חמוד ואני כמעט ומסמיקה לטלפון. לעזאזל אני לא יודעת מה קרה לי, כל הרגשות האלה, כל הסיטואציה הזו מבלבלת אותי.

בחיים לא חוויתי דבר כזה מדהים, אני שמחה שלביא מקבל אותי כמו שאני , עם כל המגרעות הבעיות והקשיים. אני יודעת שאנחנו רק בהתחלה, ושעוד לא חווינו דבר ממה שהעולם הזה בין שני אנשים יכול להציע, אבל אני גם קצת מפחדת.

אני מפחדת שישבר לי הלב , אני מפחדת פתאום לאבד עוד אדם בחיי לאחר ההורים שלי, אבל אני מנסה להתמודד עם הפחד , ולהתגבר. לתת מעצמי לטובת הזוגיות הזו. להיות בת הזוג הכי טובה ותומכת שאני יכולה להיות.