על חשבון הדוכס

עתיד מר | 18 |

- נקודת מבט אליס -

אני יושבת בחדרו של אחי בבית החולים לבדי , ההורים שלי החליטו לעזוב את בית החולים הלילה בשביל לישון בבית.

כשאני  מספרת שהחליטו , אני מתכוונת לכך שאבי החליט ואימי נאנחה בהסכמה. כמו תמיד, חסרת דעה או קול.

׳אותך׳

אני שולחת לאחר שנייה , מבולבלת מעצמי. זה הרי האויב. למה שארצה איזשהו קשר איתו?
הוא יכול להפיל אותי בכל רגע , לרמוס אותי תחת נעליו היוקרתיות .

המשפחה שלי תגמור אותי עם תדע שאי פעם דיברתי אם מישהו מהאילטקיים , אני משחקת באש כאן.

אבל המשחק כלכך ממכר , כל כך אסור.

במידע ויגלו אני אפיל את הכל. את המשפחה שלי , ואת עצמי.

״אליס?״ קולו העבה ממלא את החדר ואני מזניקה את ראשי לכיוון הדלת. הוא עומד שם במלוא הדרו. כאילו שהשעה לא אחת בלילה.
לבוש בג'ינס כחול ופשוט , חולצת טריקו בצבע שחור מעליה.

מראה כל כך פשוט ועם כך מחמיא לו ביותר.

״לביא?״ אני זורקת בלחישה לחדר , נעמדת .
הוא מתחיל להתקדם לכיווני , ואני זורקת מבט לאחי הקטן ששוכב שם לצידנו. מורדם ומונשם.

בשניות ידיים נכרכות סביבי , ואני נצמדת לגוף חם ונעים.
אני מניחה ראשי הכבד על החזה שלו , מרגישה את פעימות ליבו על המצח שלי. קצב הפעימות שלו גבוה מהרגיל , מרגיע אותי.
אני מוצאת עצמי מאזינה לליבו , שוכחת מהכל.
שוכחת לרגע מאחי החולה , מהמשפחה המפורקת.
מהחיים הלא -פיירים , ומהציפיות הגבוהות.

אני מצליחה להנות מהמגע שלו , מרגישה אותו מלטף את גבי בעדינות . אצבעותיו מנגנות על גבי כאילו היו המייתרים בנבל.

עיניי עצומות , ואני מתמסרת לחיבוק הזה כאילו שחיי תלויים בו.

אני מנתקת מהחיבוק לאחר פרק זמן ממושך , אפילו לא מבינה כמה זמן עבר מאז שנכנס לכאן לראשונה.

״הגעת.״ אני אומרת בפליאה , ולביא מגחך. ״ברור שהגעתי אמורה.״ הוא מסביר בפשטות ואני מחייכת לעיתו. ״איך אחיך?״ הוא שואל בחיבה והתעניינות ואני מסכימה לעצמי לשכוח לרגע מי הוא ומאיפה הוא מגיע

ולשתף.

״לא יכל להיות יותר טוב.״ אני זורקת לאוויר בציניות שקטה , מרגישה את לביא מהנהן לאט. לא לוחץ עליי לספר עוד.

״כמה זמן את כאן? למה את לא ישנה?״ הוא שואל וקולו מרצין לרגע , כאילו באמת מעניינות אותו שעות השינה שלי.

״אני לא מצליחה לישון.״ אני לוחשת בכאב , זורקת מבט לאחי הכאוב. מרגישה את ליבי נשבר עוד יותר בעוד שנייה ושנייה שאני מביטה בו.