על חשבון הדוכס

אמּורה | 40 |

-נקודת מבט אליס-

צלצול הטלפון שלי נשמע בחלל האוויר ואני נאנחת , מסיימת לשטוף את הכוס האחרונה ולהניחה במתקן ייבוש הכלים. אני חוטפת מגבת נקייה מהערמה המכובדת של מגבות המטבח.

ומנגבת את ידיי הרטובות , ממהרת לכיוון שולחן האוכל, שהטלפון שלי מצלצל עליו כבר לא מעט זמן. מספר לא ידוע מוצג עליו ואני מכווצת גבותיי בשאלה, מי זה יכול להיות? אני מניחה את המגבת על אחד מהכיסאות ולוחצת על הסימון הירוק , משמע שהשיחה החלה.

״אליסיה פטיירוב?״ קול נשי בוקע מהמכשיר ואני תוהה לעצמי מי זו יכולה להיות. ״מדברת.״ אני מחזירה ואנחה קטנה נשמעת מהצד השני של המכשיר, גורמת לי לתהות יותר ויותר במי מדובר.

״נהדר, קוראים לי שרי תומפסון, המנהלת של בית הספר שאת רשומה אליו.״ היא מציגה את עצמה ואני קופאת , לעזאזל , לא ציפיתי לקבל שיחה ממנה, בעיקר שאני מסננת לאחרונה את כל העולם ואשתו , ואפילו את לאנה החברה הכי טובה שלי, אני כלכך מתגעגעת אלייה. לא פגשתי אותה מאז שאנטוני נכנס לבית החולים.

אני חברה נוראית שככה זרקתי אותה לכלבים , אבל הלוואי והכול היה שונה , ולא הייתי צריכה לנתק את הרגש ולעבור למצב הישרדותי. עכשיו שאני מרגישה יותר יציבה בהמון מובנים , אני אחדש את הקשר בינינו, ממש לא מגיעה לה חברה כמוני. אני הייתי חברה נוראית, ואני הולכת לכפר על כך.

״כן שרי, הכול בסדר?״ אני שואלת, כבר יודעת בדיוק מדוע התקשרה. ״אני חושבת שאצטרך לשאול אותך את אותה השאלה אליסיה. איפה את חצי שנה?״ היא שואלת בנימה מעט עצבנית ואני מבינה שלא אוכל להתחמק מזה , אני לא מאמינה שאני עומדת להגיד לה את זה עכשיו. אבל זו ההחלטה שהתבשלה לי במוח כבר המון זמן , הלוואי והכל היה שונה , אני יודעת הרי שאסתדר בנושא הזה , לאחר שארים את הראש למעל המים.

״אני נושרת מהלימודים שרי. אני בתקופה שהלימודים וההשכלה שלי הם הדברים האחרונים למראת עיניי.״ אני מפילה את הפצצה , אני יכולה כמעט ולשמוע את ההלם שלה מהצד השני של המכשיר. ״אליסיה על מה את מדברת? את היית תלמידה מצטיינת, הכל בסדר מתוקה?״ היא שואלת את החלק האחרון במשפט בצורה מעט מרחמת ואני ממהרת להגן על התדמית שלי, הרי הכל בסדר. אני ממש בסדר. אני לא זקוקה לרחמים של אף אחד. אני אתמודד , כמו תמיד. תמיד התמודדתי, ותמיד אתמודד.

״הכל נהדר שרי , אבל זו ההחלטה שלי ושל הוריי. שיהיה לך יום טוב.״ אני מסכמת את השיחה ומנתקת , לא מרגישה אפילו מעט צורך לנימוסים בסיסיים.

אני ואנטוני עברנו לפניי שלושה ימים לבית מלון במרכז מנהטן , בדיעבד התברר לי שהמלון שייך למשפחת אבאס המפורסמת , לכן אני משלמת כאן ממש את המינימום של המחייה שלי ושל אחי , הודות ללביא כמובן שלא התפשר על המחייה שלנו , ובחר לנו את המקום היוקרתי ביותר.