על חשבון הדוכס

מציאות | 46 |

-נקודת מבט לביא-

״לא.״ הוא עונה על השאלה שריקדה עד עכשיו במוח שלי ואני מרים חיוך צדדי ומבין על צד פניי, צופה בו סורק אותי ואת התגובות שלי. הוא מחפש חולשה, פחד, הסתייגות.
למרות כמה שהוא חושב שהוא שונה ממני , הוא כל -כך דומה לי.

הוא מחפש רק משהו קטן ושגוי שיעזור לו להפיל את האדם שמולו , הוא מחפש משהו שרק יוכיח לו שעמדתו היא דווקא העמדה הצודקת משל שנינו.

הוא מחפש משהו שיגרום לי ליפול, הלוואי שידע שהדבר היחיד שיכול להפיל אותי , וחזק.
זוהי הבלונדינית שגרה איתו תחת אותה קורת הגג. שיכולה להפיל אותי על ברכיי רק בנקישת אצבעותיה הארוכות.

״אז מה זה אנטוני?״ אני שואל , מחכה לתשובתו האמיתית והכנה. נמאס לי שהוא מזיין לשנינו את השכל. יש לנו עשרים דקות אחרונות לשיח המיותר הזה עד שהוא יצטרך ללכת לשבת וללמוד בבית הספר, ואני אהיה האחרון שיעכב אותי בנושא הזה. יודע שבמידה ואליס תגלה שאיחר לבית הספר, והנסיבות לא כל כך משנות , היא תקבור את שנינו חיים.

״לביא..״ הוא מנסה להתחמק, ואני צופה בזווית העין במלצרית אוחזת במגש שעליו ההזמנות שלנו. היא מגיעה לשולחן ומניחה את כוס הקפה מולי, עושה את אותו הדבר עם כוס השוקו המתוק שהזמנתי לאנטוני, והמאפה קינמון שהוספתי לסוף הזמנתי, מונח מול שנינו.