על חשבון הדוכס

האנגאובר | 39 |

-נקודת מבט לביא-

״פאקינג תקום כבר ילד מפגר.״ אני שומע קולות מעומעמים מדברים מעליי ואני מתעלם מהם באלגנטיות , מנסה לחזור לישון. הגוף שלי כל כך שבור ועייף.

אני לא זוכר כבר מה קרה אתמול לאחר הפתיחה של ארונית האלכוהול, מעניין באמת כמה בקבוקים הורדנו, אחד? לא כפיר אחרי זה רצה גם וודקה.. אז שניים? לא, כולל הליקר שוקולד הזה.. ואז היה עוד בקבוק בצבע כחול או שזה בעצם היה לבן? שקוף! אני בטוח שזה היה שקוף.. לא בעצם היה לזה עיטורים זהובים-

״שגיא דיי , הילד עייף. אולי תתן לו לישון?״ עוד קול נכנס לאוזניי וקוטע את החישובים המוזרים שלי,  ואני כמעט וזורק על האנשים שהקולות הללו שייכים להם כרית לפרצוף. 

מתפוצץ לי הראש כל כך , אני עצבני.

אני לא מסוגל לשמוע אותם. שילכו מכאן כבר ויעזבו אותי בשקט. ״אני לא מבין איך הוא הגיע מהפאקינג חדר שינה שלו להירדם בפאקינג חדר כביסה יובל. מה יש לו?״ אותו הקול המעצבן נכנס לאוזניי ואני גונח בכאב, מנסה להעיף אותם מכאן, מנענע את ידי לכיוונם. מסמן להם שייתנו לי לישון בשקט.

מה כבר ביקשתי לעזאזל, לישון. אני פאקינג גמור. ״שגיא הוא בכלל נרדם על הכביסה המלוכלכת בחדר הכביסה, מצאתי אותו שם על הבוקר. ואיפה אח שלו נרדם בכלל?״ אני מרים כרית וזורק לכיוונו של הקול הנשי שעלה לאוויר , אני שונא אותם , אני שונא את כולם. כואב לי הראש כל כך , אני שונא אלכוהול , אני שונא אנשים , אני שונא פאקינג הכל.

״מצאתי את כפיר מנמנם לו בכיף על האי במטבח הבוקר ,לב שמישהו יסביר לי מה יש לבנים שלי. מה גידלתי אלוהים. מה גידלתי..״

אותו הקול הגברי נשמע ואני מרגיש מיד אחריו מכה חזקה על העורף שלי, מזעזעת לי את העור.

המכה הזו גורמת לי להתרומם במהרה לישיבה. אווץ, הראש. אני מרגיש שיורים לי בכל חלקיק מזדיין שקיים במוח שלי, ואני רוצה למות.

״לביא מתוק, הכל בסדר?״ אני פותח את עיניי, האור הנוראי שמגיח מהווטרינה נכנס לעיניי וגורם לי לרצות למות.

אני נגלה לאמא המודאגת  ואבא העצבני שעומדים מעליי במבטים תוהים ומבולבלים. כפיר עוד רדום לחלוטין בספה לצידי. אני לא זוכר איפה נרדמתי בכלל, ואיך הגעתי לסלון. פאק הראש שלי הורג אותי, הגב שלי כואב נורא , והשכמות והכתפיים שלי תפוסות. בוקר פאקינג טוב לי.

״לביקי , הכל בסדר? למה הייתי צריכה למצוא אותך מנמנם בחדר הכביסה הבוקר?״ אמא שואלת בדאגה ומתיישבת לידי. אני עסוק כלכך בראש הכואב שלי, ששחכתי כבר מה היא אמרה לי , ואיך קוראים לה, ומי זאת. ״את לא רואה שהוא בהאנגאובר? לביא ממתי אתה שותה את עצמך למוות? ולמה דווקא ביום שזקוקים לך בפאקינג משרד?״ אבא מתלונן ואני כמעט ומתרומם להרביץ לו, כואב לי הראש, המאפיה המזויינת שלו מוזמנת להיכנס לי לתחת ולעשות שם סיבובים.

אני לא פאקינג עובד עכשיו, אני אפילו לא זוכר איך קוראים לי, לוי? ליאון? זה היה משהו עם האות ל׳ בבירור.. ״לביא.״ אה נזכרתי, תודה אמא. ״מה אמא?״ אני מוציא מהפה לראשונה, מרגיש את עפעפיי נסגרות אוטמטית , ואני כמעט וזורק את עצמי בחזרה לשכיבה על הספה הנוחה. רק עוד קצת, רק עוד קצת בישיבה, עוד טיפה ואני מוותר על הישיבה המזויינת הזו. עוד טיפה.. רק עוד קצת..

״מה יש לך ולכפיר הבוקר?״ היא שואלת אותי ברכות , בזמן זה אבא מתקדם לכיוון הספה השנייה, נעמד מול כפיר המנומנם שנראה שממש לא מתכוון לקום בקרוב. ״כפיר.״ הוא קורא לו, בקולו העצבני.

אין מענה. הוא מת? איזה כיף לו. מה הייתי נותן בשביל להיות במקומו כרגע. ישן.. בנחת..

״כפיר קום כבר.״ אבא מנסה שוב כבר כמעט ומתייאש, בזווית העין אני מזהה את יעל מתקדמת לכיווננו עם ספל גדול מלא בנוזל, אני כבר רגיל לאובססיה שלה עם קופאין. היא נעמדת מול כפיר ושופכת על כל פניו את הנוזל הרב, שהתברר כמים עם קרח.

הוא קם בבהלה מהשינה ומנגב את עיניו ופניו בהיסטריה. יעל מגחחת אליו והוא פוקח אותן במידי זוכה לראות את כולנו בוהים בו. ״יעל?״ הוא זורק לאוויר בחוסר סבלנות, עדיין מנומנם ועייף. ״כן כפירוש?״ היא שואלת בהתעניינות בקולה המתוק , מניחה את הספל הריק על שולחן הסלון היוקרתי. ״ יש לך פאקינג חמש שניות לברוח לפני שאני מפוצץ אותך בפאקינג מכות.״ הוא מזהיר והיא פוערת עינייה בפחד, בורחת מהסלון בצרחות לאבא שיציל אותה.

כפיר נעמד ובא לרוץ אחריה , להשלים את האיום שלו.

אבל אבא מקדים אותו ודוחף אותו חזרה לישיבה, כפיר נאנח ומסתכל עליו מלמטה , רטוב ועצבני. ״אנחנו לא מרביצים לנשים לעזאזל.״ הוא מחנך את כפיר שרק תוקע בו מבט עצבני, כל שיערו החום נפל על מצחו ספוג מים. ״זו לא נשים, זה פאקינג יעל.״ הוא מסביר לו בגלגול עיניים. מתרומם לעמידה מחדש, מתחיל לדדות דרכו למטבח , נראה לי. ״כפיר לאן?״ אבא שואל בצעקה וכפיר מחזיר בצעקה עייפה ומוזרה ״לארון התרופות.״ אני מגלגל עיניים, לא מאמין שזרמתי איתו ושתינו את כמויות האלכוהול הלא הגיוניות האלה, לעזאזל הייתי צריך להפסיק אותו בכוס השלישית כבר. בא לי למות.

״לביא אתה מבין ששתיתם פאקינג אלכוהול ביותר מפאקינג 10,000 דולר?! תגידו לי אתם שפויים?!״ אבא צועק עליי לאחר שאמא חוזרת עם הבקבוקים הריקים בידיה, שלושה, לעזאזל. אבל לפחות אחד מהם כחול, ידעתי שהיה משהו כחול שם. טוב שלך לביא.

״אני פאקינג לא מאמין. שהורדתם לי את הוודקה בלוודר החדשה שלי.״ אבא מתלונן ואמא קוראת אליו בעצבים, מגלגלת עיניים לנוכח ההצהרות המיותרות שלו. ״שגיא מה זה משנה המחיר לעזאזל , העיקר שהילדים בסדר. כפיר אפילו לא חוקי לשתיית אלכוהול עדיין, מה קרה לכם?״ היא שואלת בתסכול אמיתי, מתקדמת לכיוון המטבח ומניחה שם את שלושת בקבוקי האלכוהול הריקים בפח. ״אה..״ אני רק ממלמל , לא מצליח לעמוד בקצב של המילים של כולם, אנשים תירגעו , רק התעוררתי.

אם אפשר אני אשמח לשתות קפה קטן ואז להיות נוכח בשיחה שלכם. לעזאזל אני כלכך שונא אלכוהול. אני שונא את ההרגשה המדהימה שאתה מקבל ברגע שאתה מרים את השוט הראשון, ואני עוד יותר שונא את ההרגשה הנוראית שמגיעה אלייך בבוקר אחריי, ההרגשה ההיא שרק מחדדת לך ומזכירה לך על כך החרא שהאכלת את הגוף שלך יום לפני. אני שונא אלכוהול.