על חשבון הדוכס

מציאות בריאה | 20 |

-נקודת מבט אליסיה -

״אני יודעת לאנה , יהיה בסדר.״ אני מספרת בקול חלש לטלפון , שמצידו השני נמצאת לאנה הדואגת.
לאחר שסיפרתי לה מדוע ביקשו אותי במשרד המנהלת באותו היום היא נתקפה חרדה.

מיהרה לדאוג לי ולוודא שהכל בסדר , היא חזרה ואמרה שהיא מבטיחה שתגיע ושתקנה לי מלא שוקולדים להעביר איתם את הזמן.
אני רק צחקקתי בחוסר נוחות ונשארתי צמודה לעקרונות שלי , ביקשתי ממנה לוותר על הטררם ופשוט להיות היא ולהופיע כאן מתי שתוכל.

היא כמובן נענתה לבקשתי בהרבה אהבה , ולמרות שאני יודעת שהיא כנראה תביא איתה כמה שטויות , אני מעריכה את הדאגה שלה.
״ברור שיהיה בסדר אהובה.. את תראי..״ היא מאשרת דבריי ואני מחייכת , למרות שאינה יכולה לראות זאת.
״אוכל לחזור אלייך?״ אני שואלת , מרגישה שאני זקוקה לשקט קצת.

״ברור לוסי , תמיד.״ היא אומרת ואני מסיימת את השיחה הקצרה , נשארת לשבת בחצר בית החולים שהפך להיות מוכר מתמיד.

לאחר דקות ארוכות שאני יושבת ומאזינה לשקט ולאנשים שמסביבי אני מחליטה שמפסיק ומתחילה להתקדם לכיוון הבניין.
הדלתות האוטומטיות נפתחות בפניי , ואני כבר רגילה להמולה הנוראית שיש כאן , רגילה לאחיות המתרוצצות , רגילה לאנשים הפצועים ומשפחותיהם , רגילה לקום כל בוקר לאותו הנוף שהפך מוכר.

אני מתקדמת בשקט מוזר לכיוון חדרו של אחי הצעיר שנמצא באזור הוי אי פי של בית החולים , כשאני הולכת אני מסתכלת מסביבי במאין עצבות שכזו.

מסתכלת על האחיות שיושבות יחד לארוחת צהריים ומצחקקות להן , אני צופה בבעל ואישתו העייפים יושבים אחד ליד השנייה  , ידו של הגבר נמצאת על ידה  הקטנה של האישה שמנענעת את עגלת התינוק הטרייה. ועיניו החומות של הגבר מביטות בה באהבה , הרי איך לא? לפניי שעות בודדות היא ילדה לו את בתו היפייפיה.
יצרה לו את המשפחה שתמיד רצו וייחלו לה.

אני מגיעה לחדרו של אחי , כשאני פותחת את הדלת באיטיות אני נתקפת הלם כשרואה אותו יושב ער לחלוטין מלפניי.

עיניו פקוחות לרווחה , סורקות את החדר באיטיות וחשדנות .
ידיו עדיין מחוברות להרבה צינורות , אך אני זוכרת אותן במיקום אחר כשיצאתי מכאן. כנראה שהזיז אותן איך שהתעורר.

״אליסיה״ הוא מצייץ מפיו , קולו עייף וכאוב. מה שהגיוני לאחר משהו כמו שבועיים ששכב לו שם לא בהכרה מלאה.

מונשם ומורדם שכב לו שם לפניי שעות בודדות , מה שהותיר בליבי הרבה שברים . אני נזכרת כיצד הרגשתי כשישבתי לידו וצפיתי בו שעות כל גבי שעות .

״אנטוני?״ אני שואלת בהלם , משפשפת את עיניי בחוזקה. מוודאת שאני לא מדמיינת.

״אליסיה כמה זמן אני כאן?״ הוא שואל ברצינות ואני מתעשטטת מההלם המוזר ומתקרבת אליו באטיות , כאילו ומדובר באיזשהו חייזר ולא אחי הצעיר.