על חשבון הדוכס

שפתיים סדוקות | 23 |

-נקודת מבט לביא-

״מה לעזאזל...״ אליס ממלמלת בהלם כשרואה אותי היא ממהרת להתאפס בשנייה שאחיה שואל מי בדלת , היא דוחפת אותי בחוזקה אחורה ויוצאת מהחדר , לא לפניי שדואגת להודיע לאחיה שתחזור עוד דקות אחדות. הדלת נסגרת לחלוטין ומבטה עובר אליי.

עינייה אדומות ושבורות , עורה סדוק מהדמעות הרבות שראה.
שפתייה יבשות מהדמעות ומזמינות מטבען , אדמדמות כמו דובדבנים בשיא  פריחתם.

אני מחליט לא לדבר , לא לפתוח איתה שום שיחה. לא לספק לה שום תשובה לכל שאלה שעונה לראשה.
אני מושך אותה לכיוון החזה שלי , עוטף אותה בזרועותיי באדיקות .

היא לרגע נרתעת , אך כשמניחה את ראשה על החזה שלי היא מסכימה לעצמה להשבר.

הבחורה החזקה שהיא מתפרקת בידיי ,
ואני מרגיש את בית החזה שלי נרטב , אך לא מייחס לזאת שום מחשבה .

אני מהדק ידיי סביבה , מעביר לה ללא מילים כמה שאני כאן עבורה. כמה אני נואש שתתן לי לעזור לה , כמה חשוב לי שתעבור את התקופה הזו בצורה הטובה ביותר .

היא מרימה את ראשה מהחזה שלי , עינייה האדומות כמעט ושוברות את ליבי.
אני מנסה לשמור על הפנים הקרות שלי , בכל זאת אנחנו ליד אנשים והתדמית שלי היא דבר שעליי לשמר.

אך פנייה הסדוקות הופכות את זה לבלתי אפשרי. אני מרים את ידיי לפנייה. היידים הגסות שלי עוברות על עור פנייה החלק , ואליסיה עוצמת את עינייה באנחה רחבה. כאילו שסוף סוף מסכימה לעצמה לנוח שהיא אחוזה בין ידיי.

אני מסתכל סביב , וכשרואה שאין אדם בקרבת מקום אני מסכים לעצמי להכנע לדחף הזה , ומטיח את שפתיי על שלה. שפתייה הסדוקות מתרטבות בן רגע מהנשיקה הטובענית שלי , והיא פותחת את עינייה בהלם ובשנייה שמגיעה אחר כך תופסת את העורף שלי , מעמיקה את הנשיקה.

אני פתאום מבין כמה רציתי לנשק אותה , כמה חשקתי בה.
כמה הסתרתי מעצמי , כמה הכחשתי את הרצון שלי בה.

אני נוהם בשקט ומתחיל ללכת קדימה  , מצמיד את גופה הקטן לקיר. הידיים שלי מתמקמות על מותניה ואני מנתק את הנשיקה , מרגיש צורך עז להסתכל בעינייה הטובות. סומק אדמדם עולה על לחייה בעקבות מבטי אך אני מתעלם ממנו , ממשיך לשמור על מבט ישיר עלייה.
״לב-לביא...״ היא ממלמלת, מנתקת את קשר המבט שהתאמצתי לשמור כלכך.

״אלוהים מה עשינו, זה אסור כל כך!״ היא קוראת בהלם לאחר שהאסימון הקטן נפל בראשה , עינייה נפערות באימה והיא דוחפת אותי ממנה . אני נעמד במרחק קטן ממנה , עדיין מסרב להתרחק  ממנה לגמרי.

״תגיד לי שעשית את זה בטעות לביא.. תגיד לי!״ היא מתחננת בכעס ומסתכלת סביב , כשרואה שאנשים מתחילים להגיע ולמלא את השטח היא תופסת בידי ומושכת אותי לאחד מחדרי החולים הריקים שעמדו שוממים בפינה.