על חשבון הדוכס

אנטוני | 15 |

-נקודת מבט אליס-

״אליסיה פטיירוב למשרד המנהלת , אליסיה פטיירוב למשרד המנהלת.״

אני שומעת את הרמקול משמיע שמי ונדרכת. מה? ממתי אני נשלחת למשרד המנהלת?
כל העיניים של התלמידים עליי , בוחנים אותי בהתעניינות.

הרי מדוע שישלחו ילדה שלא עושה כל רע למשרד המנהלת? שמעתי משם רק דברים איומים.. אוי אלוהים! היא עומדת להעיף אותי נכון? היא שמעה שאבא שלי עבריין.. אוי אלוהים! אני רק בת שבע - עשרה.. מה אני אעשה בלי לימודים? ממה אני אתפרנס? אלוהים אני מרגישה את דמי מתקרר מהלחץ ומתחילה לכרסם את הזרת שלי באובבססיה לאחר שאני אוספת את תיקי ממקומי , מקבלת מבט דואג מלאנה.

אני בדרכי למשרד המנהלת , מקבלת עליי את גזרי המר.
אוי אלוהים , אני לא יודעת מה עשיתי ואני כלכך לחוצה.

שמה של המנהלת מופיע על צד הדלת ואני נעמדת מולו . שמה של המפלצת המדוברת הוא שרי תומפסון. אבא שלי עומד להעיף אותי מהבית במידה ואני לא מצליחה בלימודים.. אוי אלוהים. אבל מה כבר עשיתי? הרי מה הוא צריך בת שלא מצליחה בלימודים? אני הרי ככה או ככה לא מועילה לו יותר מידי.

אני נוקשת על הדלת בחולשה מספר פעמים , ומקבלת הזמנה להכנס מתוך המשרד.

כשאני פותחת את הדלת בחשש נגלית למולי המנהלת שלנו , שרי.
היא נראית צעירה לגילה , שיערה הארוך מגולגל לפקעת אדוקה על ראשה , ציפורניה הארוכות משוחות בלק בורדו בוהק ומסודר .

לרגלייה נחה חצאית שחורה נוחה ופשוטה , וחולצתה המכופתרת והלבנה מביאה למראה שלה מראה קצת פחות ״פשוט.״
ולכפות רגליה עקבים עבים ונמוכים , היא מסודרת ומטופחת להפליא.

משרדה גדול , לא כפי שחשבתי שיהיה . העובדה שמעולם לא ביקרתי כאן רק מניעה אותי לסרוק את החלל.

באמצע ישנו שולחן יפה מעץ עתיק , על השולחן נח מחשב חדש ועליו תלויים כמה פתקים , תזכורות שוליות שכנראה שרי תלתה על מסגרת המחשב השחורה.

מאחוריה עומדות שתי כונניות קלסרים ענקיות , שאני משערת שמכילות בתוכן מידע רב על בית הספר.

ולבסוף אני קולטת את האהבה שלה לעציצים , כי הם נמצאים כאן בכל מקום.
עם זה על השולחן שלה , או בפינת החדר ובכניסתו.

אני מתיישבת מולה לאחר שהזמינה אותי ומרגישה את רגלי מקפצת בציפייה לשמוע דברייה. אני עדיין מרגישה את הלחץ ממקודם בעמוד השדרה שלי , מתעלמת מההרגשה המעצבנת ומנסה להתרכז כל כולי בדברייה.

״אליסיה, קודם כל ברוכה הבאה למשרדי. אני שמחה להכיל אותך בתוכו לדקות הקרובות.״ היא מתחילה ואני מקשיבה לדבריה , קולה עדין ומלטף. אפילו מעט מרחם.

״אמך התקשרה , בישרה לי רעות אהובה.״ היא מספרת בעדינות ואני מרימה גבה. למה שאימי תתקשר למנהלת שלי?
המון ספקות עולות לראשי , אך מתנפצות כשמוציאה מפיה את המילים הבאות , מילים שפיללתי שלעולם לא אשמע.