על חשבון הדוכס

הצבעים שנעלמו | 24 |

-נקודת מבט אליס-

אלוהים מה עשיתי? מי אני? אני כבר לא מכירה את עצמי לאחרונה.

מתנשקת עם האוייב , הסכמתי לעצמי לראשונה בחיי  לתת לרגשות לגבור על המוח , לגבור על האזהרות.
כשהוא נישק אותי הרגשתי חיה , כל החרדות והפחדים שלי נעלמו כלא היו מעולם.
הדאגות לאחי ברחו מראשי , התכנונים לבריחה מאבי זזו לצד , והסכמתי לעצמי להתמסר .

פתאום הרגשתי את הערך שלי כשהייתי בין ידיו הגדולות , וכשניתק את הנשיקה העוצמתית בשביל להסתכל בעיניי הפרפרים בבטן שלי פשוט לא הפסיקו לרקד להם.

אני מצאתי את עצמי נהנת במיוחד  ממגע שפתיו , ממגע ידיו , מהנוכחות שלו.
מהעובדה שאכפת לו ממני. האדם הראשון שאכפת לו ממני , לא אכפת לו אם אני עשירה , או יפה , או חכמה.
הוא הסתכל עליי , קודם עליי. על מי שאני , על מה שאני.

הסתכל לי ישר בעיניים , למרות שיכל להמשיך את הנשיקה , ואני הייתי האחרונה שתפסיק אותו באותם הרגעים .

אך הוא הפסיק , הפסיק את הנשיקה הראשונה שלי כי היה חייב להסתכל עליי עם שני היהלומים שלו , האמרלדים הירוקים והזוהרים כשמכוונים אליי  אני מרגישה באוויר.

אבל , למרות הרגשות שלי המוח כמו תמיד לקח פיקוד.
תמיד הייתי אחת שפועלת עם המוח , לא הייתי מהבנות שייתנו לרגשות לסחוף אותן לארצות חדשות ומיוחדות.

למרות שתמיד רציתי , רציתי להסחף...

הייתי ועודני נערה שרגלייה על הקרקע היציבה , פועלת בעזרת המחשבה , מחשבת בדיוק מה צריכה , ותדאג שתקבל במידה וזה חשוב לה.

המוח שלי צעק עליי באותם הרגעים כמה שזה אסור , שאני חייבת להספיק את זה לפני שנסחף.
לפני שיקרה משהו ששנינו נתחרט עליו. או שמישהו שמיודד עם אחד מהאבות שלנו יעבור בסביבה ויגלה.

אני ממש לא מתחרטת על כך שהתנשקנו , זה היה דבר שתהיתי לעצמי איך ארגיש במידה ויקרה.
וכשזה קרה , זה לא דמה לשום מחשבה שהייתה לי.

זה התעלה מעליי זה , והותיר אותי אחריה משותקת ומגורה.
אך שוב ושוב , המוח שלי נכנס לתפקיד השולט וסיים את מה שלא- היה בנינו בכמה דמעות וכאב לב הרסני .

״אליסיה?״ אני שומעת קול מימיני , וכשהמחשבות בורחות מגופי אני מגלה שהקול שייך לאחי אנטוני.
הוא כבר מרגיש הרבה יותר טוב , והשברים שבגופו מתחילים להתאחות לאט לאט.

הוא מתחיל לנהל ממש שגרת חיים נורמאלית בבית החולים , ואין שמחה ממני לשינוי הזה שחל בו.

אני מהמהמת בשקט לכיוונו, מסמנת לו שאני כאן ומקשיבה , ללא מילים.

הוא מכחכח בגרונו ומתיישר מעט במיטת בית החולים המוצעת בקפידה .
״למה התכוונת כשאמרת שנברח?״ הוא שואל בתמימות ואני מסיטה את מבטי לכיוונו לראשונה . מביטה בעיניו הטובות והצלולות.
כבר תקופה שאחי אינו פועל בארגון של אבא , אני מצליחה לראות שינוי באחי הצעיר .