My sun {4}

פיאסטה-פרק 1

נקודת המבט של כריסטיאנו-

״מילים אחרונות אלחנדרו?״

אני מאיים כשהאקדח שלי צמוד לרקה שלו, אני שומע את הנשימות המפוחדות שלו ולא מהסס. אני יורה והוא נופל אל הרצפה, אל תוך השלולית דם של עצמו.

עוד בוגד מסריח, אין מקום לבוגדים במאפיה שלי. אני לא אתן להם מקום. ״לא נמאס לך כל היום לרצוח אנשים?״ סול ממהרת לשאול אותי ברגע שאני דורך באחוזה.

למה היא חזרה בכלל? אני לא מבין. בזמן הכי מתוח של המאפיה, סול היקרה החליטה למתוח את הגבולות שלי עוד יותר. ״אל תתערבי בכך, תחזרי לניו יורק. מקומך לא במדריד.״

״הו, אני יודעת שעמוק בתוכך התגעגעת אליי.״ אלוהים, הבחורה הזאת משגעת אותי. אני לא יכול לסבול את הנוכחות שלה. ״תלכי להזדיין סול.״ הלכתי אל משרדי והופתעתי כשאנדרו ישב שם.

״מה לעזאזל אתה עושה כאן?״ נאנחתי. להיות בין שני האחים דוראן כל היום זה לא קל. ״מצאתי לנו עוד בודד.״ הוא מצביע על המחשב כשסרטון ממצלמות האבטחה מתנגן.

״אני ארצח אותו, הוא לא ישים לב.״ אני שומע את החייל. ״אידיוט. הוא לא חשב שהבית מרושת במצלמות אבטחה? אני באמת מיואש.״ אני כבר מפקפק בכל אחד שעובד אצלי. ״כריסי כריסי, כולם רוצים לערוף את ראשך.״

אנדרו, החבר הכי טוב שלי, הכי קרוב שלי. כבר מגיל חמש אנחנו בלתי נפרדים, הוא יכול להיות בלתי נסבל לגמרי, אך אני מניח שהתרגלתי לזה. דפיקות על הדלת נשמעות, כשסול נכנסת אני מיד מתאבן.

מאז שהיא חזרה קשה לי, קשה לי לשמור על ההבטחה שלנו. קשה לי לשמור את הכל קבור בעבר הרחוק. איך אני יכול לשמור את זה רחוק בזמן שהיא כל-כך קרובה?

״אנדרו, אני רוצה לעבוד בפיאסטה.״ סול ביקשה מאנדרו שמיהר להניד בראשו. ״בשביל מה את צריכה לעבוד בכלל?״ ובכן, אנדרו צדק. יש לה הכל. ״משעמם לי. מה הבעיות שלך? אתה מנהל את הפיאסטה!״

״אתה מעדיף שאני אעבוד במועדון אחר?״ סול בהחלט יודעת ללחוץ על הכפתורים של כולנו. ״את עובדת בתנאי שאת אך ורק תחת השגחתי ולא עושה שום שטויות.״

חיוך מרוצה נמתח על פניה. ״יש! תודה אנדרו.״ היא נושקת ללחי שלו וממהרת לצאת. ״תאחל לי בהצלחה.״ הוא מלמל לפני שיצא מהמשרד, אך הריח המתוק של סול נשאר כאן.

אני לא יכול להפסיק לחשוב עליה. אני לא מפסיק לחשוב על למה היא חזרה? מה היא מחפשת כאן?
איך אני אמור לשכוח ממנה? להחליף אותה? כשהיא נמצאת מול הפאקינג פרצוף שלי כל היום.

היא הייתה יפיפייה תמיד, אני זוכר אותה. אך היא הייתה מבולגנת, עשתה המון שטויות. אך עכשיו? היא כל-כך יפה. כל היופי שהוענק לה מלפני כן לא הספיק לה.

״כריס, מרקוס עכשיו התקשר אליי, המאפיה הרוסית המזוינת ניסתה לפוצץ את הפיאסטה.״ אנדרו מעיר אותי ממחשבותיי, הזעם מיד מבעבע בגופי. ״הם תפסו את האחראים לכך?״ מיד שאלתי. ״כן, מוטב שנלך כמה שיותר מהר.״

אנדרו כבר מיהר לצאת לדרך, רגע לפני שיצאתי, הבחנתי בצורה שבה אחד החיילים מסתכל על סול. משהו כאן מסריח לי, אני לא יכול להשאיר אותה לבד. לעזאזל. אי אפשר לסמוך עליהם.

״צריך ללכת, עכשיו.״ היא מתאפרת מול המראה, לא מתייחסת לנוכחות שלי. ״יופי אידיוט! עכשיו בגללך האייליינר שלי נמרח! תלך מכאן.״ אין לי זמן לשטויות הללו. אני זורק אותה על כתפי, כמובן שהיא לא מפסיקה לצרוח.

אני צועד למכונית שלי בזמן שהיא לא מפסיקה להלום בגבי, אני מניח אותה במושב של המכונית, ונועל את הדלתות. האחים דוראן פסיכים, אני שוקל לנעול גם את החלונות.

אני זורק לעברה מבט זעיר, היא לא נראת מרוצה.

״כריסטיאנו.״

״אני רוצה להפר את הנדר.״