My sun {4}

פגמים-פרק 15

נקודת המבט של סול-

״מנואל?״ אני נכנסת לדירה לאחר שדפקתי מספר פעמים, ולא היה תשובה. לא הייתה לי ברירה, אלא לבוא לבדוק לשלומו לאחר ימים ללא מענה.

אני סורקת את הבית בעיניי, הכל הפוך לחלוטין. מגיע לאפי ריח דוחה. ריח של משהו רקוב, כמו עובש. הוא אכל משהו מקולקל? כביסה מסריחה אולי?

אני בודקת במקרר, הריח לא מכאן. בודקת בפח זבל, גם פה שום דבר. ״מנואל?״ אני חוזרת על עצמי, מתהלכת בדירה, מחפשת אותו. אני נעצרת בדלת של חדר סגור, הריח הדוחה משם. אני פותחת את הדלת,

״אלוהים אדירים!״ אני משתנקת בבהלה כשאני מביטה בגופתו החסרת חיים של מנואל. דם יבש על ראשו וגם מרוח על רצפתו, כמה זמן הוא כבר כאן כך?

מנואל. אני לא מאמינה.

כאב מבעבע בחזה שלי, כאב עצום. אבל כאב פנימי. כשאני מבינה שאני כבר לא אוכל לצחוק איתו יותר. לא אוכל לדבר איתו יותר, להיות סביבו, איבדתי אותו.

פתק מונח ליד הגופה שלו, אני מרימה אותו. סורקת אותו בעיניי, הפתק מוכתם בדם, אני בקושי מצליחה להרים אותו מבלי להקיא.

אנחנו בכל מקום, צופים בך מרחוק ומקרוב.
הגענו לקרובים שלך, ונגיע גם אלייך.
מנואל הוא רק ההתחלה של מסע ארוך ומייגע,
את הבאה בתור, סול דוראן.

אני מבועתת. אני בקושי מצליחה לנשום, אני לא מצליחה לזוז. אני לא יודעת מה לעשות. אני מרגישה כל כך חסרת אונים. אני שומעת צעדים, אני ממהרת להתחבא בארון, מחזיקה את נשימותיי ומתפללת שזה לא רוסי.

״הריח כאן פאקינג דוחה, מה הבחור הזה אוכל? חזירים?״ אנדרו. אני בטוחה. זה ההומור של אחי האידיוט. אני מיד יוצאת מהמחבוא שלי, רצה אליו רועדת עם פתק בידי ודמעות ששוטפות את עיניי.

״אני לא אתן להם להתקרב אלייך, מובן? את אחותי הקטנה, אפילו אם אני אצטרך להגן עלייך בגופי. אעשה זאת.״ אנדרו הרגיע אותי. ״ה-ה-ה-הוא...״ אני לא מצליחה להוציא מילה, נחנקת מהדמעות של עצמי.

״אני אטפל בשאר כשאחזור מאוחר יותר, קדימה, נלך.״
אני לא מוציאה מילה, שוקעת בעצב של עצמי. אני לא חושבת שיש משהו בעולם שיכול להוציא אותי מהמצב שאני נמצאת בו עכשיו.

אובדן של הידיד הכי קרוב שהיה לי, אובדן של אחד מהאנשים החשובים לי ביותר. כשהגענו אל הפנטהאוז אני ממהרת ללכת לחדרי, מבטו המודאג של כריסטיאנו עוקב אחריי.

אני נכנסת אל תוך חדרי, סוגרת את הדלת.

לעזאזל. אני חייבת מנוחה.

אני לא חושבת שאני אהיה מסוגלת להמשיך לחיות בצורה שכזאת, איך אני יכולה לחיות בכלל כשיש איומים על חיי?

***

נקודת המבט של כריסטיאנו-

״היא ככה בגלל מנואל?״ אני שואל את אנדרו, סול נראית מרוסקת. ״מעולם לא ראיתי את אחותי כל כך שבורה.״ זו הייתה הפעם הראשונה שאנדרו היה רציני. ״אני אלך לבדוק מה איתה.״ אמרתי.

דפקתי בדלת של חדרה, אין מענה. ניסיתי לפתוח את הדלת, נעול. ״סול, תפתחי לי.״ אני מבקש, ולאחר כדקה הדלת נפתחה. אני חושב שזו הפעם הראשונה שראיתי אותה ללא איפור, או ללא הבגדים המפוארים והמעוצבים שהיא נוהגת ללבוש כל הזמן.

היא טוענת שהיא בסך הכל אייקון אופנה מהלך, אבל אני לא מבין שום דבר מזה. ״מה אתה רוצה?״ היא משפילה את מבטה, עיניה אדומות. ״יש משהו שאוכל לעשות מכדי לשמח אותך?״

״תלך מכאן.״ היא משלבת את ידיה. ״סול, תדברי אליי.״ אני יודע שהסרט האהוב על סול הוא הנסיכה והצפרדע. ״יש לי רעיון.״ אמרתי. ״ערב סרט. הנסיכה והצפרדע, מה את אומרת?״

״בסדר. אבל תתן לי להתארגן, אני לא רוצה שתראה אותי ככה.״ היא לא מבינה שבנות ישלמו כסף מכדי להראות כמוהה, הגוף שלה, הפנים שלה, שלמות.

והגוף הזה... זה גוף שכל גבר היה משתוקק לקבל.

כל פעם שאני רואה אותה אני פשוט רוצה לקחת אותה לאיזשהו חדר בסביבה ולעשות את כל הדברים המלוכלכים שעוברים לי בראש.

היא גורמת לי לאבד את כל שפיות דעתי.