My sun {4}

יורשת-פרק 33

נקודת המבט של סול-

״תאכלי, למה את לא אוכלת?״ טיאגו שואל אותי, אני בוהה בצלחת בחוסר תיאבון.

״אין לי מושג מי לעזאזל העסיק את העוזרת הזו, אבל לבשל היא לא יודעת.״ האוכל לא נראה לי טעים במיוחד.
האמת, אף פעם לא ממש דיברתי עם טיאגו עד אותו היום בבית הקברות. הייתי בטוחה שהוא קרחון, אדיש. לא בדיוק הבן אדם לשיחות עמוקות.

אבל טעיתי. הוא יותר ממה שהוא מראה, הוא יותר ממה שהוא משדר. ״לונה, את מדאיגה אותי, למה את לא אוכלת?״

כריסטיאנו שואל, ואנדרו מרים את מבטו מהטלפון. ״תאכלי.״ הוא פוקד, ואני מגלגלת את עיניי. ״אני לא החיילת שלך.״

״הנשף מתקרב.״ קמילה אומרת, אני שומעת צחקוקים ואני רואה את סופיה, משחקת עם קול בסלון.
אני אוכלת קצת מהמנה שלי בחוסר חשק, ולאחר מכן כולנו מתיישבים בסלון. ״אני עייפה...״ סופיה ממלמלת.

״אז תלכי לישון אנג׳ליקו.״ טיאגו אומר. ״אני לא מצליחה להרדם...״ היא נאנחת. ״את רוצה שאני אעזור לך?״
קול שואל. ״ואיך תעזור לי בדיוק?״ היא מצחקקת. ״את מופלאה במיטה.״ קול אומר ומלטף את ראשה בכפות ידיו הקטנות.

כולם פורצים בצחוק, חוץ מקמילה שמסתכלת על כולנו במבט זועם. ״טיאגו אני-״ קמילה מתחילה להגיד.
״זה עזר לך להרדם?״ קול קוטע את קמילה, שואל את סופיה שמצחקקת. ״מכאן אני אעזור לה להרדם, תודה על העזרה.״

טיאגו מגחך, ומתקדם עם סופיה לעבר החדר שינה. ״נסיך, סיכמנו שאתה לא משתמש בזה יותר.״

מתאו אומר, וקמילה מושכת אליה את קול. ״זו מילה לא טובה, בסדר?״ כמו שאני מכירה את קול, הוא לא יפסיק להגיד את המשפט הזה.

לפחות עד שיגדל ויבין למה טיאגו באמת התכוון. ״שיט.״ אני שומעת את ונסה ממלמלת. ״מה קרה?״ אני מיד ניגשת אליה.

״ירדו לי המי-״ היא נאנקת בכאב, וכולם מתאספים סביבה. ״לא שוב! אני לא אשרוד עוד לילה במקום הארור הזה.״ אנדרו ממהר להגיד. ״זה מוקדם מדי, היא הייתה אמורה לצאת רק עוד חודש!״

״ונסה מותק, אולי פספסת חודש בספירה שלך? בואי נלך לבית החולים, לא נתעכב יותר מדי. אני הולך לקחת את התיק שהכנת, ונצא לכיוון בית החולים.״ ברונו עולה למעלה, וקמילה ופלורין מעודדות אותה.

אני לא יכולה, כי אני לעולם לא ילדתי. הן אומרות לה שטויות כמו שזה לא יותר מדי כואב. ממש.
״לא אכפת לי כמה זה יכאב אני רוצה שנסיכה שלי תצא כבר!״ ונסה נראית נרגשת.

״הולכים. אל תבואו, אנחנו נתקשר לאחר הלידה.״ ברונו יוצא מהדלת, ורגע לאחר שהיא נטרקת, כולנו מתכוננים לצאת. ״הוא באמת חשב שלא נבוא?״ אלכס מלמל. ״רוי, הולכים.״ כמובן, רוי דה אנג׳ליס.

ילד יפיפיה לא פחות מקול, עיניו בצבע ירוק, הנוטות לכיוון הכחול. שיערו בלונדיני כהה הנוטה לחום בהיר. ״לא! אני רוצה לשחק עם קול פיו פיו בחוץ!״

״כן!״ קול מושיט לו את האקדח מפלסטיק השני שהוא קיבל, והם מתחילים לרוץ בכל רחבי הבית.
״זה בסדר, אני אתקשר לאמא שלי שתשגיח עליהם.״ קמילה נאנחת, ומחייגת למריה. מריה מקסימה.

היא גידלה אותי ואת אנדרו לאחר התאונה הנוראית, לפחות ניסתה. אנדרו גידל אותי, הוא היחיד שהיה לצידי.
אבל הייתי מגיעה למריה כשהייתי צריכה עצות, או חום אימהי. והיא תמיד הייתה מעניקה לי את זה באהבה.

״אנחנו יוצאים בנתיים קמיל.״ כריסטיאנו אומר, ואנחנו נכנסים אל תוך הרכב.

***

זו הלידה השניה בשבוע האחרון, אני פשוט מותשת מלשבת על הכיסא פלסטיק הזה.

״תכנסו.״ ברונו פותח את הדלת, וההתרגשות מציפה אותי. דמעות זולגות על לחיה של ונסה שמביטה בבת שלה.
״שנים של ניסיון להביא ילד לעולם, עשרות כישלונות. אבל הרגע הזה? שווה הכל.״ היא מלטפת את הלחי של בתה.

״וזו, הילדה הנערה והאישה שתעשה היסטוריה בכל מה שקשור לשוביניזם במאפיות הללו.״ היא אומרת בחיוך גאה.

״תכירו את היורשת, הנקבה הראשונה שנבחרה להיות הקאפו לעתיד. דמיאן דה אנג׳ליס.״ היא אומרת בגאווה.
״דמיאן זה לא שם של בן?״ אדריאן שואל, וישר שותק לאחר שונסה שולחת לעברו מבט רצחני. ״כן, בשבילך. זו הנקבה הראשונה שאתה שומע עם שם של בן?״

ונסה שואלת, והוא מגלגל את עיניו. ״הבנתי.״ הוא ממלמל. אנחנו מתאספות סביב הילדה היפה. ״היא יפיפייה.״ סופיה אומרת.

הדלת נפתחת, ומריה נכנסת עם רוי וקול בזמן שהעגלה של אל בידיה של קמילה. ״איפה בת דודה שלי?!״ רוי שואל. ״אני מרגיש כאילו החזירו אותי ללידה של אל.״
טיאגו אומר ואני מצחקקת. זה בהחלט מאוד מזכיר את הלידה של אלכסה.

״שם?״ רוי שואל, ופלורין מצחקקת. ״קוראים לה דמיאן.״ אלכסנדר משיב. ״דאמי!״

***

עברו יומיים מאז הלידה של דמיאן, זה היה חתיכת שבוע עמוס. הנשף מתקרב, והמשפחה שלנו התרחבה.

דמיאן ואלכסה, או בכינויים שלהן. דאמי ואל. קול ורוי מכרכרים סביבן כל היום. זה משעשע בטירוף.

״תראי מי כאן...״ כריסטיאנו מחזיק את אל בידיו, ואני מצחקקת. ״שלום לך...״ אני מלטפת את הלחי שלה בעדינות.

״אתה חושב שהיינו מסוגלים להיות הורים לתינוק כזה?״ אני שואלת, לא מרימה את מבטי מאל, לא פוגשת בעיניו של כריסטיאנו.

״בעבר? לא. בעתיד? אין לי ספק.״ כמו תמיד, הוא יודע להגיד את התשובות הנכונות.

״אני אוהב אותך לונה.״

״אני לעולם לא אפסיק לאהוב אותך.״