My sun {4}

שיחת טלפון-פרק 13

נקודת המבט של סול-

אני חושבת שזה הבוקר המרגש ביותר בחייה של כל בחורה, החתונה שלה. דבר שאין בחורה שהיא לא חלמה עליו, שהיא לא פינטזה עליו מגיל קטן.

תמיד רציתי ללכת בשמלה שמעוצבת בדיוק כמו של טיאנה, חלמתי על הרגע הזה, אבל הכל נהרס בגיל מוקדם מדי. אז הנה אני, עומדת בשמלה מנופחת וורודה שאיזבלה בחרה לכל המלוות שלה.

אני יושבת בכיסאות העץ במקום המפואר שאני מניחה שאיזבלה בחרה, מנגינת פעמונים נשמעת, דלתות מפוארות גדולות נפתחות, ואיזבלה עומדת שם עם מתאו לצידה, מלווה אותה. לבסוף היא מגיעה אל אדריאן שעומד בקצה.

״אדריאן לאבין, האם אתה לוקח את איזבלה דה רוסו להיות אשתך? ומבטיח להיות איתה בטוב וברע, בעוני, ולאהוב אותה עד סוף חייך?״ הכומר שואל. ״כן.״ אדריאן עונה ללא היסוס.

״איזבלה דה רוסו. האם את לוקחת את אדריאן לאבין להיות בעלך? ומבטיחה להיות איתו בטוב וברע, בעוני, ולאהוב אותו עד סוף חייך?״ הכומר שואל גם את איזבלה. ״כן.״ היא גם מיד משיבה. ״אני מכריז עליכם כבעל ואישה, אתה רשאי לנשק את הכלה.״

אדריאן לא מהסס לרגע, מטיח את שפתיו על שפתיה. לעזאזל הם כל כך פאקינג חמודים. הטלפון שלי רוטט, עיניי עוברות על הצג, וכשאני קוראת את השם הלב שלי מחסיר פעימה.

ג׳ייסון בלאק.

מה לעזאזל הוא רוצה? אני קמה מהכיסא שלי וממהרת לצאת החוצה, אני מנסה לעשות את זה בדממה מכדי לא לגנוב לאיזבלה את הרגע שלה, אך כמה עינים עוברות אליי. אך אני לא מסוגלת להשאר כאן, אני אחטוף התקף חרדה.

״סול!״ אני שומעת את קולו של אנדרו כשהוא רודף אחריי, אני מנסה לנשום אוויר כשאני סוף כל סוף בחוץ, אך הכל חנוק. אני לא מצליחה. ״תביטי בי. תשאפי ותנשפי.״ אנדרו
עוזר לי לחזור לעצמי, עד שאני מצליחה לנשום באופן הגיוני. ״מה לעזאזל קורה כאן? את בסדר?״

כריסטיאנו שואל כשגם הוא יצא החוצה לבדוק לשלומי. ״אני בסדר, הייתי צריכה לנשום מעט אוויר.״ הסברתי בקצרה. ״בסדר, אני נכנס פנימה. האוכל הגיע ואני לא מפספס את זה.״ חיוך זחוח נמתח על פניו. ״בסדר, אנדרו.״ אישרתי לו שזה בסדר שהוא יחזור פנימה, וכך הוא עשה.

כריסטיאנו לא זז. ״מה קרה?״ הוא שואל. ״כלום.״ ניסיתי לנפנף אותו. ״זה לא סתם.״ הוא התעקש. ״מה קורה סול? את מדאיגה אותי.״ ידו עוטפת את הירך שלי, גורמת לצמרמורת לרדת במורד גופי. ״אתה יודע מי זה ג׳ייסון?״

אני מניחה שאנדרו סיפר לו, ולפי עיניו שמתכהות, הוא אכן סיפר לו. ״מה איתו?״ הוא שואל. ״הוא חוזר לספרד, הוא רוצה שאני יחזור אליו. אני לא רוצה לחזור אליו כריסטיאנו.״ קולי כמעט היה נשמע כמו יבבה. ״למה לא אמרת לי?״

״שיערתי שנמאס לך ממני.״ גיחכתי. ״לעולם לא היה נמאס לי ממך.״ מילותיו גרמו לחיוך מרוצה להמתח על פניי. ״טוב לדעת.״ אני רואה את הבנות מרחוק, ואני ממהרת להתרחק מכריסטיאנו. ״הבנות כאן.״ הזהרתי.

״בסדר, אני לא שוכח מהנושא הזה, שלא תטעי.״ הוא אמר וחזר לענייניו. אני מתקדמת אל הבנות ומוחצת את איזבלה בחיבוק. ״את אישה נשואה!״ אני אומרת בהתלהבות. ״מי היה מאמין?״ היא מצחקקת.

״איז, אנחנו חייבים לחזור לספרד.״ אנדרו מיד מגיע כמו סערה. ״אתה לא רציני!״ איזבלה רוטנת. ״זה מקרה חירום, אני מצטער.״ הוא מושך אותי אליו. ״סול, אנחנו צריכים לעוף מכאן. המזוודה שלך ארוזה?״

״כן.״ הוא נאנח בהקלה. ״יופי, תכנסי לרכב.״ אני נכנסת אל תוך הרכב, והוא נוסע לכיוון האחוזה. ״תקחי את המזוודה שלך, אני מחכה לך במכונית.״ אני מפחדת, אני לא מבינה מה קרה. אני מושכת את המזוודה שלי וממהרת לחזור אל המכונית. ״מה קרה?״

״את תגלי כשנגיע.״ היה כל מה שאנדרו אמר. אך הסקרנות הורגת אותי, אני כל כך מקווה שזה לא משהו שקרה לקרובים שלי. הטלפון שלי שוב מצלצל, בבקשה שזה לא ג׳ייסון. אני מביטה בטלפון בחשש, זו איימי. ״איימי?״

״את בסדר? שמעתי שג׳ייסון כבר בדרך לספרד. אני בדרכי.״ אלוהים אדירים. ״את בדרכך?״ שאלתי בבלבול. ״כמובן! את החברה הכי טובה שלי. לא אתן לך להתמודד עם זה לבד.״ אני לא מאמינה שהיא עושה את זה עבורי.

״אבל את לא יכולה, אם את תטוסי לכאן את לא תוכלי לחזור לקולג׳!״ הנהלים של הקולג׳ שלנו ברורים כשמש. חופשות רק במהלך חופשות. משמע, רק בחגים, וחופשת הקיץ. אבל עכשיו? זו לא שום חופשה. מי שעובר על הנהלים מסולק מהקולג׳.

״לא פאקינג אכפת לי מהקולג׳ המזוין הזה! אני אמצא עבודה בספרד, אני אסתדר.״ לא האמנתי למה שאני שומעת. ״את לא נורמלית! אני לא מוכנה שתעשי את זה איימי.״

״אין לך ברירה, הטיסה שלי יוצאת בעוד עשר דקות, חייבת לזוז! נתראה בספרד!״

לעזאזל.