My sun {4}

פנטהאוז-פרק 4

נקודת המבט של סול-

אני מנקה כוסות מלוכלכות בפיאסטה,
השעה כבר חצות.

מנואל מארח לי חברה במשמרת שלי בזמן שאחי וחברו הטוב, כריסטיאנו, נמצאים בפגישת עסקים כלשהי. המסמכים הללו לא יוצאים מראשי, למה הלכתי לשם?
איזו מטומטמת.

״קארו, תעביר לי את הוויסקי.״ אני מבקשת, לאחר שהוא מעביר אותו לידי, הבחנתי שהבקבוק ריק לחלוטין. פאק. לא היה מזיק לי לשתות מעט. אני מביטה בכריסטיאנו יוצא מחדר הפגישות, ואחי מיד אחריו.

זה הזמן.

״כריסטיאנו, אנחנו צריכים לדבר.״ המבט החושדני של אנדרו גורם לי להרגיש מטומטמת שאני פתחתי את זה מולו. ״על מה?״ הוא ממהר לחשוד. ״קמילה ביקשה שנתקשר אליה, שנינו.״ אני ממהרת להמציא.

״אה, אוקיי.״ הלחץ בגופי פחות כשאני מבינה שהוא כבר לא חושד. ״את מוכנה לדבר על זה?״ כריסטיאנו שואל, זה יהיה קשה עבורי. ״כן.״ נאנחתי. ״נדבר על זה במקום יותר נורמלי מזה.״

עקבתי אחריו לרכב שלו, לאחר שיצאנו לא זיהיתי את המקום בכלל. ״איפה אנחנו?״ אני שואלת. ״רציתי שתהיה לנו פרטיות מוחלטת.״ הוא השיב, הגענו לפנטהאוז, דירה מרשימה שמעולם לא ראיתי לפני כן.

אנחנו יוצאים למרפסת, יש כאן נוף יפיפייה, אוויר נעים, הרבה מרחב. הוא מתיישב על הספה הנוחה ומזמין אותי להתיישב גם. ״את מוכנה לדבר על זה?״

״אני מוכנה.״ עיניו הכחולות שידרו דאגה. ״אז הכל התחיל במסיבה, היינו שיכורים. את לא היית אמורה להיות שם. תמיד הייתה בנינו משיכה כלשהי שלא יכלתי להסביר, לא חשבנו בצלילות והלכנו כל הדרך.״

״אני עדיין מסרבת להאמין ששכבתי איתך.״ אני לא זוכרת דבר מאותו הלילה, אך בכל זאת מסרבת לשכוח. ״ובכן.״ הוא מחייך חיוך ממזרי. ״איפה המסמכים שלך?״

״ממש כאן.״ הושטתי לו את המסמכים, הוא סורק אותם בעיניו ומחזיר לי מבט. ״אני יכול לקרוא?״ הנהנתי כשעוד לא עיכלתי את הסיטואציה, אני לא מאמינה שאנחנו יושבים ומדברים על זה כמו שני מבוגרים. איזו הקלה.

״בדקת אם את יכולה להכנס להריון שוב לאחר ההפלה?״ הוא שואל מופתע לאחר שקרא.  ״כן. פחדתי שההפלה תמנע ממני את האפשרות הזו, אך הרופאה אמרה שהכל תקין מכיוון שזה קרה מלפני המון זמן.״

״עשינו את ההחלטה הנכונה סול. לא יכולנו לגדל ילד כשעוד לא חגגת 16. זה לא הגיוני.״ ידעתי שהוא צדק. ״עכשיו, לאחר שדיברנו על זה, אני מרגישה יותר טוב.״

״אני שמח. אבל זה עדיין נשאר בנינו סול, בלי שטויות.״ הוא נראה ממש לחוץ לגבי זה שזה ישאר חסוי, כמובן שאשאיר את זה חסוי. ״כמובן שזה נשאר בנינו ולנסי, תרגע קצת.״

הוא מביט בי לרגע מבלי לומר מילה. ״מה?״ צחקקתי. ״את גדלת, מאוד.״ משכתי בכתפיי. ״מה ציפית? שאשאר נערה קטנה ומבולגנת?״

״חלק בי ציפה. אני לא רואה את לונה בך יותר.״ הכינוי הזה, שיט. אני מרגישה כאילו מישהו צובט את ליבי בחוזקה. ״אל תקרא לי לונה, אלוהים. כשהיינו קטנים עשית את זה בשביל להתגרות בי, גדלתי. לונה זה ירח, ההפך המוחלט משמי, סול. שזה בכלל שמש.״

לונה... אף פעם לא הבנתי את הכינוי הזה, למה שהוא יקרא לי בכינוי שההפך הגמור מהשם שלי? ״אנחנו הפכים, אז זה די מתאים. את לא חושבת?״ אנחנו בהחלט הפכים, תמיד הייתי מרדנית. ״אז מי את עכשיו אם את לא לונה יותר?״

לונה, שוב.
לעזאזל שמישהו פאקינג יהרוג אותי.
הוא עושה את זה בכוונה?

״אני עדיין אותה האישה, עם אותו השם. רק חשיבה שונה, ומשחק חדש לחלוטין.״ מבטו היה מופתע מעט. ״משחק חדש? את רומזת שאת רוצה לשחק?״ חיוך זחוח נמתח על פניו. ״לא, מכיוון שתפסיד.״

״אני אפסיד? הו, עכשיו הצבת לי מטרה. המשחק התחיל סול דוראן, בהצלחה.״

אני מרגישה נערה שוב, משחקת משחקים מטופשים עם כריסטיאנו. הפעם זה מוכרח להיות מוצלח יותר,

הפעם אני מוכרחה לנצח את כריסטיאנו.