My sun {4}

השמש שלי-פרק אחרון

נקודת המבט של כריסטיאנו-

המחשבה לראות את סול בשמלה חשופה הורגת אותי,
אני שונא לראות את המבטים של המזדיינים שחושבים שהיא שלהם.

"מה הלוז?! כמה זמן כבר לוקח ללבוש שמלה מזורגגת?!" אנדרו הולם על הדלת בחוזקה וללא הפסקה.
"תתן להן זמן," טיאגו אומר. "כמה זמן אפשר כבר לתת להן?! תצאו כבר-"

הדלת נפתחת, ואיזבלה מסתכלת על אנדרו בזעם. "אנחנו מוכנות בכיין!"

"את אמרת שאת לא באה!" אנדרו נאנח. "כי חשבתי שאני בהריון!" היא משיבה לו. "עשית בדיקה?"
היא משפילה את מבטה, לא מסתכלת בעיניו. היא מנידה בראשה, וממהרת לברוח.

"היא עוד תשמיד אותי." אדריאן ממלמל, ויורד אחריה. סופיה יוצאת מהחדר, וזו הפעם הראשונה שאני רואה את טיאגו משדר רגש כלשהו.

תאווה. הוא מסתכל עליה כאילו היא הדבר היפה ביותר שהוא ראה בחייו, ובו זמנית זה נראה כאילו הוא רוצה לטרוף אותה.

"כריס," סול יוצאת מהחדר, ואני עוד אמות מהשמלה שהיא לובשת. "השמלה בסדר?"
"היא יושבת עלייך מושלם." אני נושק לשפתיה בעדינות, ותוך רגע אני נמשך לאחור באגרסיביות.

"לא במשמרת שלי." אנדרו מרחיק אותי ממנה, והיא מצחקקת. אנחנו יורדים למטה, ומתפצלים לכמה מכוניות שונות.

אנחנו נכנסים אל תוך האולם נשפים, אני סורק בעיניי את כל האנשים, ואת הזוגות שרוקדים.

"זו אליסה?" סול לוחשת בבלבול, ומיד מנענעת את ראשה. "לא, לא משנה. כנראה שהתבלבלתי..."

"אני חייב זיון." אנדרו סורק בעיניו את כל הבנות. "איכס." סול אומרת בגועל. לפני שאני מספיק להניף עפעף.

אנדרו כבר רודף אחריי כמה בנות, ואני מגחך. "הוא פסיכי..." אני ממלמל, והיא קוברת את ראשה בצווארי.
"רק הגענו ואני מתה ללכת." זה הסימן היחידי שהייתי צריך בשביל לצאת מהמקום הארור הזה.

"קדימה, הולכים." ואני יודע בדיוק לאן לקחת אותה. "לאן הולכים?" היא שואלת קצת מבולבלת.
היא כל כך חמודה, אני לא יכול ברצינות. אני חושש שהלב שלי עומד להתפוצץ מרוב כל כמות האהבה יש לי אליה.

הלב שלי כבר לא מסוגל להכיל את זה. לשאת את זה.

"אני אקח אותך למקום שבו הכל התחיל." אני מניח את ידי על הירך שלה, ידיי גולשות מתחת לשמלתה.
לאחר כמה דקות אנחנו מגיעים, ואנחנו יוצאים מהרכב. "אני לא מאמינה..." היא ממלמלת בחיוך.

"כאן הכרנו לא?" אני שואל, והיא מהנהנת. "איך לעזאזל זכרת כריס?" היא שואלת, ומגחך.

"אני זוכר כל דבר שקשור אלייך, והמקום שנפגשנו בו... איך אפשר לשכוח?" אני מביט בנוף.

אני מביט שנית, ונזכר בכל פרט.

"כריס, עכשיו משפחת דוראן מגיעה בסדר? תהיה נחמד." אימי מבקשת ממני.

"מבטיח." אני שומע צעדים, ואני רואה משפחה שצועדת לכיווננו. הבן נראה משוגע לגמרי.

הוא מחזיק בידו אולר, אני מניח שמפלסטיק... אבל אנחנו רק ילדים, אנחנו כבר צריכים לשאת נשקים?

ואז מבטי עובר לילדה הקטנה, והלב שלי מחסיר פעימה. היא יפיפייה. קשר עין נוצר לרגע.

"היי, אני אנדרו. זו אחותי הקטנה-" הילד ניגש אליי. "סול." היא אומרת. "כן, סול. ואם תתעסק איתה אני אחתוך לך את-"

"אנדרו! תהיה נחמד." הוא נאנח, מהנהן. "מצטער. בכל מקרה, רוצה לשחק באולרים שלי?"

אני מצחקק, ומהנהן בראשי, אני כבר יודע שנהיה חברים טובים.

ומשם הכל היסטוריה, אני חושב לפחות. אנדרו החבר הכי טוב שלי כבר שנים. החבר היחיד שלי.

אני מביט בגינה המפוארת, שבה המשפחות שלנו הפגישו אותי בפעם הראשונה.

"אני יודע שלא יצא לנו לרקוד בנשף," אני מדליק מוזיקה מהטלפון שלי, ומושיט לה את ידי.
"אבל למה לא לרקוד כאן?" אני מושך אותה אליי, והיא מצחקקת. אני שוקע בתוך עיניה.

"היי! מניאקים! אנחנו מנסים לישון תנמיכו את החרא הזה!" אני שומע צעקות של השכנים, אך אנחנו רק פורצים בצחוק, היא נראית כל כך מאושרת שאני שומר את כל האיומים שלי לעצמי.

"אני יודע שזה כנראה קיטשי להגיד את זה ברגע הזה," אני מושך אותה אליי שנית. "אבל אני אוהב אותך."

"אני אוהבת אותך כריסטיאנו ולנסי."

ואני פשוט מביט בה. מאוהב בטירוף.

סול דוראן, ולנסי בקרוב מאוד.
האישה שלי, לונה שלי, סול שלי.

היא זוהר טהור.
היא השמש שאני יכול לגעת, לנשק ולהחזיק.
מבלי להשרף.

לונה שלי,
היא כמו השמש.

היא יודעת את מקומה בעולם,
והיא זורחת כל פעם מחדש בלי קשר לכל הסערות ומזג האוויר המשתנה.

היא השמש שלי.