My sun {4}

מסמכים-פרק 3

נקודת המבט של כריסטיאנו-

״איפה הבוגד המזורגג?״ אני בחוסר סבלנות, עכשיו כשאני הבוס, אין לי זמן מיותר לבזבז כשהכל נתון לשליטתי.

״כולם להסתדר בשורה.״ אני מצווה על החיילים, הם מיד נעמדים בשורה ואני מתקדם אל עבר הבוגד. ״אתה.״ אני תוקע אצבע בחזה שלו. ״את העזת לבגוד במאפיה? ללכת נגדי?״

״לעולם לא אעשה דבר שכזה.״ קולו רעד, זה היה שקוף שהוא משקר. ״אני אשאל שנית, ואני מקווה שאתה תהיה מספיק חכם עבור לא לשקר לי שנית.״ טענתי את אקדחי. ״העזת ללכת נגד המאפיה?״

כל המבטים של החיילים המפוחדים קורצים לי, כמו שצריך. כולם כאן הולכים לשקשק ממני, תמיד. ״לא.״ הוא יותר אמיץ משחשבתי. ״אתה עלוב. לפחות היית מת עם טיפה של כבוד עצמי.״

אני לא מבזבז עוד רגע מיותר ויורה, בזבזתי יותר מדי רגעים מיותרים על הבוגד המזדיין. ״מי הבוגד הבא?״ אני מביט באנדרו שמצביע על דייגו עם פרצוף משועשע. ממנו? לא ציפיתי.

״דייגו.״ אני מביט לא לחלוטין לא מאמין, הוא תמיד היה כל-כך נאמן אליי כשזה הרגיש כבר כמעט כמו בגידה אישית. ״ועוד תכננתי לעלות אותך דרגה.״  מלמלתי לפני שהכדור שיריתי פיצח את מוחו ושלח אותו אל המוות.

״יש עוד מישהו?״ אני שואל את אנדרו, הוא מניד בראשו. ״לא, עד לפעם הבאה.״ הוא מחייך את החיוך המטופש שלו. ״כל השאר, משוחררים.״ הטלפון שלי צלצל, פאק. השם שלא שיניתי מאז שהייתי נער, זה צובט בליבי.

״סול?״ אני עונה בהיסוס. ״אני מוכרחה שתבוא לאסוף אותי, אני לא יודעת איפה אני.״ קולה רועד, משהו לא בסדר. ״תשלחי את המיקום שלך, אני בדרך. אל תזוזי.״

לאחר שהיא מנתקת, אני מקבל את מיקומה. איך לעזאזל היא הגיעה לשם? זה פאקינג בקצה השני של העיר. אני ישר נכנס אל תוך הרכב שלי, נוסע במהירות אל מיקומה.

אני מזהה אותה כשהיא צועדת אל תוך הרכב, כשהיא נכנסת לרכב, כל האיפור שלה מרוח לגמרי. העיניים שלה אדומות. היא בכתה. ״מה חיפשת בצד השני של העיר סול? זה מסוכן שתסתובבי לבד בשעות האלו.״

״אני לא יודעת למה עשיתי את זה.״ היא בוהה בנקודה באוויר. ״למה הגעת לכאן? זה יעשה לך רע.״ אני לא מבין את ההחלטות שלה, ואני באמת מנסה. ״אני לא פאקינג יודעת כריסטיאנו!״

״תרגעי.״ אני נאנח. ״אני לא רוצה להפר את הנדר שלנו, אבל אפשר לפחות לדבר עליו? בבקשה כריסטיאנו, אני מתחרפנת.״ ידעתי שהיא מתחרפנת, אני מוכרח לספוג את זה, אני היחידי שיכול לספוג את זה.

הטלפון שלי מצלצל, כשאני רואה שזו סול אני מביט בה בבלבול. ״את ממש לידי.״ ניתקתי את השיחה. ״רציתי לבדוק אם אתה עדיין קורא לי ככה.״ מועקה בליבי הורגשה. ״לא יכולתי לשנות.״

״אתה שונא אותי?״ היא שואלת בקול רועד. ״לעולם לא הייתי מסוגל לשנוא אותך. זה פשוט הרבה לעכל, החזרה הפתאומית שלך.״ שיערה הזהוב מבולגן לחלוטין, האיפור שלה מרוח, אך היא עדיין נראת טוב. טוב מדי.

״הרגשות אשמה רודפים אותי.״ אני ידעתי שהיא מרגישה כך, אך היא לא לבד בזה. ״אנחנו יחד בזה.״ הזכרתי לה. ״אתה חושב שזה היה נכון? אנחנו לא באמת היינו מצליחים-״ היא מפסיקה לרגע ונושמת עמוק.

״לעזאזל סול. כמובן שלא היינו מצליחים.״ איך היא לא מבינה את זה? זה היה דופק לה את החיים. ״זה בשבילך.״ היא מושיטה לי מסמך שהשם שלי כתוב עליו. ״תעברי בחזרה לאמריקה, ספרד לא עושה לך טוב.״

״למדתי הרבה דברים מהשהות שלי בניו יורק.״ היא מזדקפת, מתחילה לסדר את שיערה ולהתאפס. ״כמו מה?״ שאלתי למרות שידעתי שאתחרט על זה. ״כמו לדעת לא להקשיב לגבר שחושב שהוא יודע הכל.״

ידעתי שאתחרט על כך ששאלתי. ״אני לא חושב שאני יודע הכל. תראי אותך סול, מאז שהגעת את בלגן מהלך.״ זרקתי את המילים הכנות שהיו בתוכי, אין מה לעשות. אם היא תעקוץ, אעקוץ חזק יותר. ״מתי נוכל לדבר על כך?״

״אני לא יודע. את חושבת שאת מסוגלת לדבר על זה כרגע? אני חושב שזה יהיה יותר מדי עבורך.״ היא מנידה בראשה ונאנחת. ״לא כרגע. אך בקרוב כריסטיאנו, אנחנו מוכרחים.״

״מתי שתרגישי מוכנה, אני אהיה כאן.״