My sun {4}

מזוודה-פרק 10

נקודת המבט של כריסטיאנו-

״ארזת?״ קולו של אנדרו נשמע כשהוא נכנס אל הדירה שלי. ״בוודאי. אני לא רוצה שאיזבלה תהרוג אותי.״ סול נכנסה מיד לאחר אנדרו ותפסה את מבטי. ״לאן הולכים?״

״מה? איך את לא יודעת סול? איזבלה לא התקשרה לאיים עלייך?״ אנדרו שאל אותה בבלבול. ״יש לי בערך שבע שיחות שלא נענו ממנה, אז אני מניחה שהיא ניסתה.״ סול מצחקקת. ״אני הולכת לארוז-״

״את לא אורזת גרב בלעדיי! אני לא סומך עלייך.״ אנדרו ממהר ללכת אחריה. ״אני בת 23, אני מאמינה שאני יכולה לארוז בעצמי.״ משהו בי מסרב להאמין שסול בת 23, כבר לא נערה תמימה. בכן, היא מעולם לא הייתה תמימה.

״כאן את טועה, לא.״ אנדרו מתעקש וסול מגלגלת את עיניה. ״אני חושבת שצריכה להיות לי זכות בחירה! פמיניסטיות וזה. אתה מבין?״ אנדרו מצקצק בלשונו. ״יודעת מה? את רוצה זכות בחירה?״

היא מהנהנת בהתלהבות. ״תבחרי, כריסטיאנו או אני. מי עוזר לך לארוז?״ פאק. למה הוא מפיל את זה עליי? אני בכל זאת מתחרפן כשאני סביבה. ״כריסטיאנו עדיף.״ אוי לא. ״יש לי רעיון.״ אני ממהר להגיד.

״ומהו?״ אנדרו שואל ״את תארזי לבד ו-״ מיד סול קוטעת אותי. ״חה! אני אורזת לבד! בפרצוף שלך.״ היא לגמרי מתרגשת מהר מדי. ״את קטעת אותו באמצע.״ אנדרו אמר לא מרוצה. ״תארזי לבד, תבואי אליי כשהמזוודה שלך כבר ארוזה.״

״אני בסדר עם זה.״ היא מושכת בכתפיה. ״נהדר. עכשיו תלכו מהדירה שלי.״ אני ממהר לגרש אותם, האחים דוראן יכולים להיות האנשים האהובים עליי בכל היקום הזה או האנשים שהכי יכולים לשגע אותי עד שאני חסר כוחות.

״כבר נמאס לך מאיתנו?״ אנדרו שואל משועשע. ״בהחלט, להתראות.״ דחקתי בהם ללכת כשהם כבר היו ליד הדלת. ״אתה לא מעריץ גדול שלנו, אני מאשימה את אנדרו בזה.״ שמעתי את סול ממלמלת.

״להתראות.״ חזרתי על עצמי שנית והפעם סגרתי את הדלת אחריהם.

***

דפיקות מעירות אותי משנתי. מי לעזאזל דופק לי בדלת בשתיים בלילה?

אני פותח את הדלת עייף לחלוטין, ואני מופתע כשאני רואה את סול עומדת בפתח הדלת עם מזוודה שבקושי נסגרת. ״מה את עושה כאן?״ אני בעייפות. ״הבאתי את המזוודה.״ היא מיד נכנסת פנימה, היא פצצת אנרגיה.

״הבגד הראשון.״ היא מוציאה גופיה שנראית כל כך קצרה שאני בספק שהיא מסתירה משהו. ״זה אמור להיות לשינה, אני מקווה.״ היא גלגלה את עיניה ועברה לבגד השני, אני מניח שזה אומר שזה לא לשינה.

היא שולפת שמלה כל כך חשופה שיש לה מזל שאחיה לא כאן. אני כבר משוכנע שהיא עושה את זה בכוונה, מכדי שאתחרפן. ״אני שוקל לאמץ את דבריו של אנדרו.״ היא מביטה בי בבלבול. ״מה הוא כבר אמר?״

״שהוא ישרוף לך את הארון.״ במחשבה שנייה, זה רעיון לא רע. סול מהפקת כשהיא נשכבת לאחור על הספה שלידי. ״בבקשה תגיד לי שיש לך כאן קצת אלכוהול.״ אלכוהול? בחלומות הלילה שלה.

״את לא מתקרבת לאלכוהול במשמרת שלי.״ הבהרתי לה מיד שזה לא קורה. ״זה לא הוגן, אני רוצה קצת לשכוח ממה שקורה מסביב.״ אני מבולבל מהדברים שיוצאים מפיה. יכול להיות שהיא כבר שיכורה מעט?

״על מה את מדברת?״ לבסוף אני שואל. ״איזבלה מתחתנת, סופיה בזוגיות, קמילה נשואה עם ילד. תראה אותי, אורזת מזוודה עם החבר הכי טוב של אחי.״ אני אמור להעלב? ״סול, את רק בת 23. יש לך זמן.״

״לא נותר לי שום זמן.״ היא ממלמלת כל מיני שטויות, זה גורם לי לתהות האם היא שיכורה. ״את שיכורה, סול?״ אני שואל לא מרוצה מהרעיון. ״קצת.״ היא אומרת וגם מדגימה עם אצבעותיה. ״אני אוהבת להשתכר.״

״את משהו.״ מלמלתי כשאני עדיין עייף לחלוטין. ״אתה יכול לקרוא לי?״ היא בהחלט יותר מקצת שיכורה. ״לקרוא לך?״ אני חוזר על מילותיה. ״תקרא לי כמו שנהגת לקרוא לי, אני רוצה להזכר בזה.״

״לונה?״ אני שואל וניצוץ מבזיק בעיניה. ״לונה.״ היא מאשרת את דבריי כשהיא נראת כל כך מאושרת.

זה מסקרן אותי,
היא מסקרנת אותי.