My sun {4}

מונית-פרק 7

נקודת המבט של סול-

״אני חושבת שהיא יפיפייה. מרווחת, יש הרבה חלל. אבל כמובן שזה תלוי בך.״ אני סורקת את הדירה יפה בעיניי, אנחנו מחפשים את הדירה המושלמת עבור מנואל.

הכסף לא משנה, הוא אף לא היה משנה. לא כשאת דוראן. אבל אני הרווחתי את הכסף שלי בעצמי, ואני חושבת שנתינה זה אחד הדברים החשובים ביותר.

״אני חושב שזה יפה.״ מנואל אמר מרוצה. ״אז ניקח אותה? כן?״ וידאתי. ״כן.״ הוא אישר את דבריי. ״את משלמת את המחיר העדכני כן?״ המוכר פנה אליי. ״אשלם כמה שצריך. תוך כמה זמן הוא יכול לעבור לגור כאן?״

״ברגע שתשלמי הדירה לרשותך. היא כבר לגמרי מוכנה למגורים, זה עניין שלכם אם תרצו לעשות שיפוצים או לא, המפתח יהיה בידכם.״ פתחתי את תיק הצד שלי, הסתובבתי עם ערמות של מזומנים היום, האמנתי שנמצא למנואל דירה במהירות. ״אשלם עכשיו.״

״עכשיו? במזומן?״ המוכר הביט בי בהלם מוחלט כשהוצאתי ערמות קשורות של כסף, הוא בטח חושב שאני מאפיונרית. טעות בזיהוי, זה אחי הגדול. הוא סורק את הכסף בעיניו ומתחיל לספור.

אני באמת נראת לו אישה שתביא לו כסף מזויף? שיעיף מבט לעברי, אני נועלת עקבים של פראדה, כל כולי מעוצבת במותגים. בכל זאת, אני אישה הגונה ישירה וחדה. אם הוא לא רואה את זה, אקנה לו זוג משקפיים יקרים.

״תענוג לעשות איתך עסקים.״ הוא מושיט לי את המפתח ואני מיד מעבירה אותו למנואל. ״זה שלך, תתחדש.״ הוא מחייך ומושך אותי אל חיבוק שאומר יותר ממילים. ״אני לא יודע איך להודות לך, בחיי.״

״החיבוק שלך הודה לי מספיק.״ הרכבתי את משקפי השמש על עיניי. ״אם יהיה בעיות, תדבר איתי. בסדר?״ הוא הנהן וקיבלתי הודעה שהמונית שלי מחכה לי למטה. ״כמובן.״
״להתראות קארו! נדבר.״

אני יוצאת מהבניין החדש והמפואר. אני שמחה שיכולתי לעשות את זה עבורו, הוא חשוב לי. מאוד. אני נכנסת אל המונית, לאחר שיחת חולין ונסיעה של כמה דקות, אני מגיעה לפיאסטה.

מכיוון שהנהג היה נחמד, אני משאירה לו יותר ממה שביקש. ״הו, זה המון. אני לא מוכן לקחת ממך כל-כך הרבה.״ הנדתי בראשי. ״בבקשה, אני מתעקשת.״ אני דוחפת את הכסף בחזרה אל ידו. ״שאלוהים יברך אותך, את אישה טהורה.״

״שיהיה לך המשך יום טוב!״ הוא חייך ונסע. אני לא חושבת שאני טהורה, בסך הכל אישה עם מעט ערכים. ״סול!״ אליסה מחייכת אליי כשאני נכנסת אל הפיאסטה. ריח של בושם יוקרתי מגיע אל אפי, אני מסתובבת לאחור, זו אותה האישה מאתמול, עם אותן משקפי השמש.

זה מאוד מוזר. אני ממהרת לעמוד מאחורי הבר מכדי שאוכל לפנות אליה, לחקור אותה מעט. ״סליחה? את לא יכולה לדבר?״ אני שוב מנסה את מזלי, אך היא לא מגיבה. ״אולי את יכולה לכתוב?״

אני מושיטה לה מפית ועט, זה כל מה שמצאתי כרגע. היא מצביעה על אותו הקוקטייל מהפעם הקודמת. בזמן שאני מכינה לה אותו, אני שמה לב שהיא רושמת משהו על הפתק, אני מוכרחה לראות כבר מה זה.

כשאני מושיטה לה את הקוקטייל, היא לוקחת לגימה בודדה, משאירה את הכסף על הדלפק, ויוצאת. ללא שום מילה. אני מושכת את המפית אליי, מסוקרנת לדעת מה היא רשמה.

תניחי לי.

אני נאנחת באכזבה. מה הקטע שלה? ״את לא חושבת שהיא קצת מוזרה?״ אליסה אומרת כאילו היא קראה את מחשבותיי. ״בהחלט. מה הקטע שלה? למה היא לא מדברת?״ המוח שלי מתפוצץ משאלות.

אך אני מניחה את כל המחשבות בצד, שום דבר לא משנה כרגע. האישה הזאת לא כל כך מעניינת. אם היא לא רוצה לדבר, שלא תדבר. אניח לה כמו שביקשה.

ספרד לא כמו שזכרתי אותה בכלל, אני לא יודעת אם זה טוב או רע עדיין. הטלפון שלי מצלצל, זו איימי. היא נהגה להיות החברה הכי טובה שלי כשהייתי באמריקה.

״היי איימי.״ אני עונה לטלפון, אני מיד שומעת נשימות מואצות. היא בסדר?

״סול! פאק! את לא תאמיני מה קרה.״