My sun {4}

מצטערת-פרק 27

נקודת המבט של סול-

״אני מצטערת.״

״אני מצטערת שקפאתי ולא קראתי לאף אחד, אני מצטערת שקראתי לך לבוא לפיאסטה, אני מצטערת שהגעת לספרד בגללי, אני מצטערת שהכרת אותי. אני מצטערת על הכל. אני אוהבת אותך.״ אני מניחה את הזר פרחים על המצבה של איימי.

״אני מצטערת שנכנסת אל תוך העולם האפל הזה, אני מצטערת שלא ביליתי איתך יותר, אני מצטערת שלא באתי לדירה שלך מלפני שכל זה קרה, אני מצטערת על הכל. אני אוהבת אותך.״ אני מניחה את הזר פרחים על המצבה של מנואל.

״אני מצטערת שחזרתי לספרד. אני מתגעגעת אליכם, כל כך מתגעגעת.״ אני מחניקה יבבה, משתדלת שלא לבכות שוב.

אני מסתכלת על הזוג אבנים הללו שאני מדברת אליהם כל הזמן, הם לא החברים שלי. הם לא איימי ומנואל.
איימי ומנואל כבר לא כאן, לקחו אותם ממני. את החברים שלי, את השמחה שלי. למה הם מאמללים אותי?

למה המאפיה הרוסית עושה לי את זה? מה כבר עשיתי? אני רק רציתי לחיות חיים רגילים.

לבלות עם החברה הכי טובה שלי, להיות עם הידיד שחזר אליי לאחר שנים. ונקלח ממני במהירות. אין לי כלום יותר, אני לבדי. אנדרו וכריסטיאנו מיד עשו את ההחלטה המ

אני לא רוצה לדבר כרגע עם אף אחד, אני רוצה להיות לבד.

״היי, סול נכון?״ קול גברי נשמע מאחוריי, ואני מרימה את מבטי. ״כן, אתה טיאגו?״ אני מנחשת, לא יצא לי לדבר ממש כאן עם שום בן. ״כן. אני יודע איך את מרגישה.״
״למה אתה מתכוון?״

״את מרגישה צער, כאילו מישהו לקח חתיכה ענקית מהלב שלך שלעולם לא תשוב. אני טועה?״ אני מנידה בראשי, הוא צודק ללא ספק. ״כשאימי נפטרה, האשמתי את עצמי במוות שלה ללא הפסקה. אני עד היום מאשים את עצמי, הרגשתי ריקנות בכל יום.״

״איך מפסיקים את זה טיאגו? יש דרך להפסיק את הכאב הזה?״ אני שואלת בצער כשבעיניי מצטברות דמעות. ״לא. הכאב שלי מעולם לא הפסיק, אך הוא דעך. לאחר שפגשתי את המלאכית שלי הוא כמעט נעלם כלא היה. אך עדיין מרגיש אותו לפעמים, הוא דואג להזכיר לי שהוא נמצא.״

״זה לא מעודד אותי.״ נאנחתי. ״תראי סול, הזמן לא מרפא את הכאב, זה משפט מטומטם שלא נכון בשום צורה. את גורמת לכאב לדעוך, לא הזמן.״ הוא אומר. ״איך? תעשה שזה יפסיק, בבקשה.״

״תתקדמי הלאה. אל תבקרי כאן כל יום, זה יעשה לך רע. תעשי דברים שמשמחים אותך, תהיי עם אנשים שאת אוהבת. וככה סול, הכאב ידעך הכי מהר שיש.״

״איך אני יכולה להתקדם כשאני אשמה במוות שלהם? מתישהו זה נעלם?״ הוא מסתכל עליי מבולבל, אני מניחה. אין לי מושג איך לקרוא אותו, הוא יותר קר מקרח. ״מה נעלם?״ הוא שואל. ״ההרגשה הזאת, הם מתישהו יפסיקו להיות חסרים לי?״

״אני אספר לך משהו...״ הוא מוציא קופסה מהכיס שלו, ופותח אותה, יש בפנים טבעת. טבעת אירוסין. ״אני רוצה להתחתן עם סופיה, זה רגע שאין דבר שיותר הייתי רוצה מאשר שאימי תהיה נוכחת בו. אך לחיים היו תוכניות אחרות, אני יודע שהיא צופה מלמעלה. אני מרגיש אותה. אך החוסר? הוא לעולם לא נעלם. הכל רק דועך.״

אני מחייכת חיוך קטן, ובוחנת את הטבעת בעיניי. ״זה יפייפה טיאגו.״ אני מצביעה על הטבעת. ״מגיע לה את ההכי טוב, ואני אדאג שהיא תקבל אותו.״ הוא נשמע בן זוג טוב. ״תראי, אנחנו אף פעם לא דיברנו ממש, אך אני יכול לעזור לך.״

״תודה, זה היה... מפתיע מצידך.״ אני אומרת בחיוך קטן. ״עברתי התקופה הזאת, וכריסטיאנו ואנדרו אמרו שאת כאן כל הזמן. אז החלטתי לנסות לעזור לך בעצמי.״

״אני מעריכה את זה, לא כל קרחון מהלך עושה את זה.״ אני אומרת בצחקוק. ״רואה? ציחקקת. כבר יותר טוב, את מסוגלת לעבור הלאה סול, אני מאמין בך.״

לא הייתי מצפה לזה מטיאגו, אבל הוא מפתיע. וזה דווקא ממש נחמד מצידו, וכן, הוא הצליח איכשהו לעלות לי את מצב הרוח. ״נתראה מאוחר יותר.״ הוא נפרד ממני לשלום ונוסע.

אבל... אני רוצה לדבר עם כריסטיאנו עכשיו, אני רוצה אותו, אני נואשת אליו. טיאגו אמר לי להיות סביב אנשים שאני אוהבת...

ואני חושבת שאני אוהבת את כריסטיאנו.

אני לא יודעת כלום, אבל זו הרגשה. ואני רוצה אותו איתי.
ועד שאנדרו יודע... מה כבר יכול להשתבש? הכל כבר השתבש בכל מובן אפשרי, ועכשיו?

זה הזמן לתקן את זה.