My sun {4}

אוויר-פרק 39

נקודת המבט של סול-

״לאן אתה לוקח אותנו אנדרו?״ אני שואלת כשהוא עוצר בשום מקום, הוא מוציא זר פרחים מהרכב.

״תבואי אחריי.״ הוא מושיט לי את ידו, וזו דרך נורא קשה. אין לי מושג לאן הולכים, זה פשוט מקום מוזר אך יפיפייה.
עצרנו ליד נחל, כל המקום היה נראה נטוש, כאילו אף אחד לא היה בו שנים.

חוץ מהמקום הזה, הוא נקי, מצוחצח. המים של הנחל צלולים. נקיים, ויש כאן המון פרחים.

״מקום יפה נכון?״ הוא שואל. ״כן.״ אני מחייכת. ״עכשיו תסתכלי מה יש שם.״ אנדרו מצביע בסלעים שליד הנחל, וצמרמורת תוקפת אותי.

אלו לא סתם סלעים, אלו הקברים של ההורים שלנו. ״היום זה...״ הוא שואף אוויר, וממשיך.
״היום שבו התאונה קרתה.״ הוא מניח את הזר פרחים ליד הקברים שלהם. והעצב מציף אותי.

אני יודעת מה אנדרו עבר, הוא היה צריך לגדל אותי לבדו בגיל צעיר מאוד. ההורים שלנו נפטרו בתאונה הנוראית.
אבל לעולם אנדרו לא לקח אותי לקברים שלהם, אני לעולם לא הייתי כאן. הוא קיווה שאני אשכח אותם.

הוא רצה שאשכח אותם בשביל שאשכח מהכאב, שלא אחווה את הכאב העצום שמרסק את הלב שלי לרסיסים.
״וזו גם היום הולדת של אמא.״ אנדרו מתקדם לקבר שלה. ״מזל טוב אמא. הבאתי את סול הפעם.״

אני מתקדמת אל עבר הקבר של אימי, ודמעות מצטברות בעיניי. ״מזל טוב אמא, אני מתגעגעת.״

אנדרו מושך אותי לחיבוק. ״לא באנו בשביל לחוות כאב, באנו בשביל לאחל לאמא מזל טוב. התאונה מאחורינו אחות קטנה, אסור לנו לבכות ולחוות עוד צער. הם שומרים עלינו מגן עדן.״ אנדרו מנסה לעודד אותי.

״קדימה, נחזור לאחוזה, רק רציתי שתדעי לאן להגיע כשתצטרכי לדבר איתם.״

הערכתי את זה.

***

הנשף הארור מחר, ורצון שלי להתחיל להתגנדר ולשים שמלות מפוארות שואף לאפס.

״אני לא חושבת שאני אבוא השנה לנשף.״ איזבלה אומרת, וכל העיניים עוברות אליה. ״למה?״ קמילה שאלה.
״אני לא מפסיקה להקיא, אני חושבת שיש לי וירוס.״ היא נאנחת, ומחזיקה את הבטן שלה בחוזקה.

״עשית בדיקת הריון?״ שאלתי. ״לא. זה לא באמת משנה, זה תמיד הפלה ארורה בסוף.״ איזבלה נאנחה.
״לא בהכרח, תראי את ונסה מאר. היא ניסתה שנים ועכשיו יש לה בת. יש לנו מטרה.״ הוא נושק לראשה. ״אולי זה בגללך בכלל.״ איזבלה עוקצת את אדריאן.

״איך בדיוק?״ הוא שואל. ״כי מרוב שאתה זקן, הזרע שלך לא-״ הוא קוטע אותה בנשיקה. יש להם מזל שמתאו וטיאגו לא בסביבה. ״די לעשות את זה!״ היא רוטנת.

״אני אעשה מאוחר יותר את בדיקת ההריון מאוחר יותר, אני מניחה.״ איזבלה אומרת. ״מה שתרצי נסיכה.״ אדריאן נושק לראשה. ״איפה הבנים?״ סופיה שאלה. ״הם הלכו לקנות חליפות-״ התחלתי להגיד והם בדיוק נכנסו.

״אנדרו!״ אני מחבקת אותו בחוזקה, והוא מחזיר לי חיבוק מבולבל. ״מה קרה? מה את צריכה?״ הו ואוו, הוא באמת מכיר אותי טוב מדי.

״אני רוצה לראות את האמורה הזאת שדיברת עליה.״ אני אומרת בחיוך. ״אני אישית מעדיף לדבר על הנשף הארור.״
כריסטיאנו אומר. ״אה, חסמתי אותה.״

״למה?״ שאלתי מיואשת, הייתה לי תקווה. ״היא חזרה לרדוף אחריי וזה נהיה משעמם.״ הוא משך בכתפיו. ״מה אתה מעדיף? לרדוף אחריהן?״

״אני מעדיף להיות רווק.״ הוא אמר מרוצה מעצמו. ״אתה עוד תמצא את האחת שתכבוש לך את הלב.״ התעקשתי.

אני מקווה לפחות, אני באמת מקווה בכל ליבי שהוא ימצא את האחת הזו. אני לא רוצה לראות אותו מת מבדידות יתר.

כי אני הייתי קרובה לזה, מאוד.

***

שעות הלילה המאוחרות, ואני מוצאת את עצמי מטיילת באיזור הפיאסטה. עם עצמי, לבדי.

מנקה את הראש מכל המחשבות שלא נותנות לי מנוח לרגע, שואפת את האוויר הצח לראותיי. ומשחררת.
אני מרגישה כאילו האוויר מנקה אותי מכל המחשבות הרעות, מכל דבר אחר בעולם.

אני מתיישבת על הספסל, אותו הספסל שאני והחברה המסתורית שלי בעלת משקפי השמש יושבות בו לפעמים.
אני מציצה על הפיאסטה, ולפתע אני באמת רואה אותה. עדיין עם המשקפי שמש, שותה את הקוקטייל המועדף עליה.

אני מניחה לפחות שהוא המועדף עליה, זה הדבר היחידי שהיא מזמינה. כשהיא שמה לב אליי, היא מיד יוצאת ומתקדמת לכיווני. ״לא מאוחר מדי עבורך מכדי להסתובב בשעות הלילה המאוחרות? החבר הגדול לא יכעס?״

אנחנו מתיישבות על הספסל, ואני מביטה בה בסקרנות. אני מבינה שאני עדיין לא יודעת עליה דבר.

״את עדיין לא מוכנה להגיד את שמך?״ אני שואלת בחיוך, והיא לוגמת מכוס הקוקטייל שלה. מסיימת את כולו בשלוק ארוך. ״יש לך מזל שיש לי אלכוהול בדם כרגע.״ היא נאנחת. ״אגיד לך אותו לפני שאתחרט, ולנטינה.״

״שם יפיפייה.״ אני חוזרת אחרי דבריה בחיוך, שמחה שסוף כל סוף יש לי קצת מידע על הנערה המסתורית. ״ואל.״ החלטתי מיד על כינוי. ״למה את מסתובבת בשעות מאוחרות לבדך?״ היא שואלת.

״הייתי צריכה קצת אוויר.״ הסברתי בקצרה. היא נעמדת, ומיישרת את שמלתה שעלתה קצת למעלה.

״היה נחמד לראות אותך סול.״ היא מרכיבה את משקפי השמש בחזרה למרות שכבר שעות הלילה המאוחרות מאוד.

״נתראה כשנתראה.״ היא אומרת בחיוך, ולאט לאט נעלמת ברחוב הארוך. ומילותיה מהדהדות בראשי.

נתראה כשנתראה.