My sun {4}

נדר-פרק 2

נקודת המבט של סול-

העבר שלי רדף אותי,
למעשה, הוא עדיין רודף אותי.

הנדר הזה הוא כמו מועקה בחזה, רודף אותי כל השנים הללו ללא הפסקה, לא משנה כמה אני מנסה להדוף אותו ממני. אך עכשיו, כריסטיאנו ולנסי, הגבר המושך ביותר שראיתי בחיי, יושב לצידי.

הוא אסור,
תמיד היה לי אסור להתקרב אליו יותר מדי.

הוא החבר הכי טוב של אחי הגדול, זה מה שתמיד נהגתי להגיד לעצמי. עשינו טעות, היינו צעירים, הפרנו את הכללים. אך הכל היה בסתר, אף אחד לא ידע דבר.

כמו נערה מטומטמת ברחתי לניו יורק, כמעט מלאו לי 16 כשעברתי לניו יורק. אני לא אתפלא אם כל מה ששומע את זה יחשוב לעצמו, למה שילדה בת 16 תעבור לאמריקה לבדה?

הנדר המטופש הזה, הוא היה כל כך רציני. לא סמכנו אחד על השני במלוא האחוזים, אך אני לא הוצאתי מילה ממה שקרה, לאף אדם חי.

היה לי התאהבות לא מוסברת לכריסטיאנו מאז שחגגתי שש, למרות שזה היה אסור. הוא תמיד היה נחמד אליי, היינו די קרובים. הוא נהג לקחת אותי לסרט האהוב עליי, הנסיכה והצפרדע.

ובכן, היינו קרובים עד שהוא הגיע לגיל 13, ואני נשארתי מאחור, רק בת עשר. זה היה הגיל שפתאום השנים נהיו משמעותיות יותר, הוא כבר נהיה פופולרי, נער מתבגר, כל הבנות רדפו אחריו, והוא הותיר אותי מאחור.

עד יום ההולדת החמש עשרה שלי, התגנבתי למסיבה שלא הייתי צריכה להיות בה. עשינו טעות, היינו נערים טיפשים. כמובן שכריסטיאנו היה במסיבה, ומה שקרה קרה. אני לא רוצה לחשוב על זה אפילו, נדרתי להשאיר את הכל מאחור.

״את יודעת שאת לא יכולה להפר את הנדר.״ כריסטיאנו מביט בעיניי, נראה יותר רציני מאי פעם. לראות אותו לאחר כל השנים הללו, זו מכה רצינית. הוא כבר לא אותו נער שציירתי בדמיוני, הוא גבר. הוא הבוס.

אני מרגישה תקועה מאחור, קמילה כבר נשואה עם ילד, וליבי מסרב להתקדם. ״למה? למה אני לא יכולה כריסטיאנו? הנדר הזה הורג אותי מבפנים. זה כמו מועקה בחזה שלא יורדת לרגע.״

״אני מצטער סול, את יודעת שאני לעולם לא מצטער. אך היינו נערים, זו הייתה הדרך הנכונה.״ סירבתי להאמין למילותיו למרות שהן היו הגיוניות. ״אתה חושב שזו הייתה ההחלטה הנכונה?״

״כמובן. היינו נערים טיפשים שעשו טעות, אנחנו מוכרחים להשאר נאמנים לעצמנו ולא לשבור את הנדר.״ כמעט ולא התרכזתי במילה שאמר, הוא היה נראה כל-כך הרבה יותר מושך משזכרתי.

גופו מוצק ושרירי, הוא גבוה מאוד. קעקועים עוטפים את גופו ומעט זיפים עוטרים את סנטרו. אך עיניו הכחולות, נשארו בדיוק כמו שזכרתי אותן.

״הגענו.״ כריסטיאנו העיר אותי ממחשבותיי, אלוהים. לגמרי בהיתי בו. התיישבתי באחד מהכיסאות בפיאסטה ואני ממשיכה לתהות לעצמי, האם המעשה באמת היה נכון?

כשברחתי לניו יורק, שיניתי את שמי, את הזהות שלי. את הכל. עברתי שינוי, אני יודעת. לא רציתי שום זכר לסול דוראן, אך התעצמתי, התבגרתי. החלטתי שאינני רוצה להשאיר את סול הקטנה מאחור, אלא להפך.

לקדם אותה, להעצים אותה. החלטתי לחזור לספרד, למקום שבו גדלתי. חזרתי לכאן בוגרת יותר, חכמה יותר, מתוחכמת יותר, ועם לא מעט ביטחון עצמי.

״שלום לך יפיופה, משהו לשתות?״ מישהו פונה אליי מהבר, אני מרימה את מבטי, גבר שנראה בסדר גמור נגלה אליי. הוא גבוה, ומריח טוב מאוד. ״אהמ?״ הוא שואל שנית, אני מנידה בראשי. ״לא תודה.״

עיניו החומות מוכרות לי, אינני מזהה מאיפה. אני קוראת את שמו על הצג, כל מה שרשום זה מנואל. ״אתה נורא מוכר לי. מה שם המשפחה שלך?״ חקרתי מעט, מנסה להבין מאיפה הוא מוכר לי.

״מנואל קארו. האמת שגם את מוכרת לי, לא הייתי ממש בטוח מאיפה.״ קארו... קארו! אני מיד נזכרת, הוא היה חבר ילדות טוב שלי, למדנו יחדיו. ״קארו!״ אני מיד מתלהבת כשאני נזכרת. ״זה אני, אבל מי את?״

״סול! סול דוראן!״ בבקשה שהוא זוכר אותי. ״סול?!״ הוא שואל מופתע לחלוטין. ״כן, סול. תעיף את הידיים שלך מאחותי הקטנה.״ קולו של אנדרו נשמע, כשאני מסתכלת לאחור אני מזועזעת לחלוטין, הוא מכוסה בדם.

״איכס!״ אני ממלמלת בגועל. ״מה איכס?״ אני שומעת עוד קול מהצד השני. ״גם אתה?״ אני סורקת את כריסטיאנו בעיניי, שניהם מכוסים בדם. ״מנואל, בחזרה לעבודה. אני לא משלם לך בשביל שתתחיל עם אחותי.״

אנדרו אמר לא מרוצה. ״אחות קטנה, הולכים.״ אלוהים, זה לא משנה בת כמה אני, הוא תמיד יראה אותי כילדה קטנה. ״אל תדאג, אני עומדת לעבוד גם בקרוב, עוד נתראה.״ אני מחייכת למנואל שמהנהן.

אני לא מאמינה שפגשתי את מנואל,
ספרד מחזירה לי כל כך הרבה זיכרונות.

עוד לא החלטתי אם אני אוהבת את הזכרונות הללו,
או שאני מתעבת את הזכרונות הללו.

״מי זה היה?״