My sun {4}

משחק-פרק 8

נקודת המבט של סול-

״מה קרה איימי? את מלחיצה אותי בטירוף!״ תחושת הלחץ מציפה את גופי, משהו לא בסדר. הטון שלה, היא לא אחת שנלחצת בקלות, זה חייב להיות רציני.

״ג׳ייסון! הוא בדרך לספרד, בשבילך!״ הכוס שהייתה בידי עוד מלפני רגע, נפלה והתנפצה לאלפי רסיסים. אני מרגישה את כל העיניים עליי, אני לא מצליחה לנשום. הטלפון גם כן נשמט מידי, אני רוצה לברוח אך אני לא מצליחה לזוז.

הכל מסחורר, מאוד מסחורר.
הדופק שלי עולה ועולה, אני רועדת ללא הפסקה.

״היי! סול! מה לעזאזל?״ אני שומעת קול, זרועות שריריות אוחזות בי. ״זה אני, זה אני... תנשמי עמוק ולאט.״ זה כריסטיאנו. הוא לוחש לאוזני וידיו אוחזות בי. ״יופי. לשאוף ולנשוף, הכל בסדר, אני כאן.״

אני עוקבת אחרי ההוראות שלו, לאחר כמה דקות, אני נרגעת. ״מה קרה לי?״ אני שואלת את עצמי בקול רם, אני מבולבלת. הטלפון שלי על הרצפה, איימי עדיין על הקו. ״התקף חרדה. לא ידעתי שיש לך כאלה.״

״זה לא משנה, תעזוב את זה.״ אני משתחררת מאחיזתו, אני ממהרת להרים את הטלפון מהרצפה, איימי עדיין על הקו. ״סול! סול! את בסדר?״ אני שומעת את קולה המודאג. ״כן, נפל לי הטלפון.״ שיקרתי שקר לבן, אני לא רוצה שהיא תדע שעברתי התקף חרדה. ״מדוע הוא מגיע?״

ג׳ייסון בלאק. השנאה הכי גדולה שלי. האקס הרעיל שלי, המכה שלי. פאק. הייתי בטוחה שהוא מת, אנדרו לא ידע דבר. החיים הלכו לו מעולה, לא רציתי שהוא ישקע בעצב בגללי. סיפרתי לאנדרו אך ורק על הבגידה.

״הוא רוצה אותך בחזרה. הוא פסיכופת לגמרי! אני הייתי חייבת להזהיר אותך, כל הפאקינג קולג׳ מדבר על זה.״ כל הקולג׳ שלי יודע על זה? אלוהים אדירים. מזל שחזרתי לספרד. ״פאק! אני אדבר איתך מאוחר יותר, אדון סמית׳ הגיע. אני מוכרחה לנתק.״

אני לא מאמינה.

עד שדברים התחילו להסתדר, משהו חייב להשתבש. אני לא פאקינג מאמינה, ג׳ייסון רוצה אותי בחזרה? אני ממש לא מסכימה. שיחזור לכל הבנות שמכרכרות סביבו, אני לא נכנעת לו. בן זונה פסיכופתי.

״את לפני רגע עברת התקף חרדה, תנוחי.״ כריסטיאנו מתעקש כשאני מתחילה לשטוף כלים. ״לא. אני מוכרחה לעבוד.״ ידיו אוחזות במותניי. ״תנוחי.״ הוא לוחש באוזני, מכבה את הברז. ״אני לא רוצה לנוח.״ התעקשתי כשהדלקתי שוב את הברז.

הוא מכבה את הברז בחוסר סבלנות, ומושך אותי ממותניי, הוא מצמיד אותי לקיר שנמצא ליד הכיור. ״את צריכה לנוח למען השם. עברת פאקינג התקף חרדה. אני אקח אותך הביתה.״ לפני שהספקתי להשחיל מילה, כבר הייתי זרוקה על כתפו. ״נו באמת כריסטיאנו!״

הוא מושיב אותי במושב שלידו וחוגר אותי. ״אני יכולה לחגור את עצמי, תעזוב אותי לנפשי.״ חשקתי מבין שיניי בחריפות, אני לא מעוניינת לדבר איתו. הוא עושה רק מה שהוא רוצה.

הוא לא טרח אפילו לשאול אותי מה אני רוצה! אני לא עוד אחת מהזונות שלו, הוא יקבל את זה בסופו של דבר. נמאס לי ממנו. הוא שולח לעברי מבט ואני נושפת בעצבנות. ״את עצבנית?״

״שרלוק.״ עניתי בסרקסטיות. ״אז יש לי נקודה.״ חיוך מעצבן עלה על פניו, שכחתי מהמשחק המטופש שלנו.

לעזאזל. המשחק. ג׳ייסון. מה עוד? כמה עוד אוכל לספוג? כבר כל-כך נמאס לי. זה יותר מדי ליום אחד, במיוחד ג׳ייסון. אני לא יודעת מאיפה זה נחת עליי,

אלוהים. הראש שלי מלא במחשבות,
אני עוד אטבע בהם.