My sun {4}

מיץ לימון-פרק 24

נקודת המבט של כריסטיאנו-

ידי גולשות אל מותניה, מלטפות בעדינות.

״מה אתה עושה? אתה רוצה שאנדרו ירצח אותנו?״ סול ממהרת להתרחק. ״אנדרו לא יראה אותנו.״ אמרתי אך יותר קיוויתי מאשר ידעתי. ״אני צריכה ללכת.״
״את לא הולכת לבד.״

״אני לא תינוק אני כן-״ קולה נקטע על ידי אנדרו. ״יש לך משמרת בפיאסטה, את רוצה ללכת אחות קטנה?״ אנדרו מתקרב, וסול ממהרת להתרחק ממני כמה שיותר.
״כן...״ קולה דועך קצת, אני יודע שהיא מתגעגעת למנואל. המצב מחורבן לחלוטין, אבל טיפלנו במאפיה הרוסית.

רוב הבעיות נפתרו, אך אי אפשר לדעת מה מצפה לנו. אז סול מוצאת דרכים שגורמות לי ולאנדרו לכרכר סביבה ללא הפסקה.

״אז הולכים לפיאסטה, אני אקפיץ אותך.״

נקודת המבט של סול-

אני עומדת בבר, שוטפת כוסות. מנסה לנקות את הראש שלי מהמחשבות שמציפות אותו בכל רגע.
אני מתגעגעת למנואל כל כך, ולא חשבתי שהוא יכנס לי ללב לאחר תקופה כל כך קצרה.

האירוע הזה הפך לטראומה מבחינתי, נהייתי פרנואידית לגבי הכל, אני שולחת לאיימי כל יום הודעה.

מתקשרת אליה, מבקרת אותה.

רק כדי שאני לא אגיע לדירה שלה יום אחד ואגלה שהיא נרצחה. נקישות אצבע מעירות אותי מהשקיעה במחשבותיי.
ואלוהים. זו אותה האישה, אותם המשקפי שמש, אותה אחת שלא מדברת.

שכחתי ממנה לתקופה.

״היי, מה תרצי?״ שאלתי למרות שאני כבר יודעת שהיא הולכת להצביע על הקוקטייל, זה מה שהיא תמיד עושה.
וכמובן, היא מצביעה עליו ואני מהנהנת בראשי. ניגשת להכין לה אותו. ״אני יכולה לתת לך טיפ?״

קול נשמע, ואני מסתובבת. היא דיברה הרגע? אין מצב. ״את יכולה לדבר?״ שאלתי מופתעת, משהו בי שכנע אותי שהיא אילמת. כי לא האמנתי שהיא סתם לא תדבר. ״כשאת מערבבת את הקוקטייל, תנסי לשפוך את המיץ בו זמנית. זה הופך את זה ליותר טעים.״

יש לה ניסיון? אני לא מבינה, היא לעולם לא דיברה איתי. או בכללי, וכמובן שיש לה קטע עם משקפי שמש.

היא לעולם לא מורידה אותם, לרוב היא גם לובשת כובע נשי אלגנטי שחור. לא הייתי יודעת אם היא אישה או גבר אם לא הייתי רואה את הציפורניים המטופחות שלה, או את האודם האדום שמבליט את שפתיה.

״תודה על העצה, איך זה עכשיו?״ אני מגישה לה את הקוקטייל, והיא לוגמת ממנו.
היא זוקרת את אגודלה כלפי מעלה, מניחה כסף ויוצאת. למה היא מדברת כאילו יש לה הגבלה?

אלוהים. זה מרגיש כאילו יש לה מכסה מסויים של מילים שהיא לא יכולה לחרוג ממנו. אני פותחת את דלת המשרד של אנדרו, ואני מופתעת לראות את איימי שם. ״איימי? למה את כאן?״

״סתם, באתי לראות את הפיאסטה.״ היא אומרת בחיוך שנראה לי חשוד, אבל אני לא מתעמקת. ״סיימתי את המשמרת, אני חוזרת לאחוזה.״ אני אומרת לאנדרו.

הוא מהנהן, לא אומר מעבר. ואני יוצאת מהפיאסטה, ונכנסת אל תוך הרכב החדש שקניתי.

הגיע הזמן.

לאחר כמה דקות של נסיעה, הגעתי אל האחוזה המפוארת. אני נכנסת לתוך האחוזה.

אני ממש מקווה שכריסטיאנו לא נמצ- ״סול?״ יופי. כל תקווה שהייתה לי כבר איננה. אני אהיה אדישה פשוט, אני יכולה לעשות את זה.

״כן?״ אני מסתובבת אליו, והוא מגחך. ״יש לך כתם על החולצה.״ אני משפילה את מבטי לעבר החולצה. פאק. זה כתם מהקוקטייל של האישה המסתורית, זו החולצה האהובה עליי. ״הסתובבת ככה כל היום?״

״כן, למה?״ הוא נאנח. ״החולצה שלך לבנה סול, אני יכול לראות בשניה את החזה שלך.״ מזל שהייתי עם סינר רוס היום, אני לא מודאגת. אך הוא לא צריך לדעת. ״שיהיה, לפחות היה להם נוף יפה.״ משכתי בכתפיי.

״את רוצה להגיד לי שכולם ראו את מה שאני רואה עכשיו סול?״ הוא שואל, נראה די עצבני. למה כל כך אכפת לו? אלוהים. ״לא עניינך.״ אני לא מבינה למה זה מעניין אותו. ״ועוד איך ענייני.״

״איך החזה שלי הוא עניין שלך בדיוק?״ אני יוצרת קשר עין. ״את שלי, לא הבנת את זה עדיין?״ אני מצחקקת. ״אני לא חפץ, ובטח שלא שלך.״ גלגלתי את עיניי, זה כנראה פגע לו באגו כי הוצמדתי לקיר בתוך רגע.

״את עוד תהרגי אותי.״ הוא מלמל לפני שריסק את שפתיו על שפתיי אלוהים. אני באמת לא מסוגלת. ״אלוהים אדירים.״ מלמלתי כשהוא החל להשאיר סימנים במורד צווארי. ״אני רוצה לשמוע את שמי. לא קוראים לי אלוהים.״

הפרפרים בבטני מתעופפים, אופוריה מטורפת משתלטת עליי. ״כריס-״ הוא מנשק את צווארי שוב, בדיוק בנקודות הנכונות. ״אני רוצה לשמוע אותך.״ הוא דורש. ״כריסטיא-״ אני לא מצליחה להשלים משפט שלם, הוא לוקח שליטה, זה מרגיש כל כך טוב.

״מה לעזאזל קורה כאן?!״

פאקינג שיט.

בבקשה שזה לא אנדרו.