נקודת המבט של כריסטיאנו-
אני מחכה לסול מתחת לגרם המדרגות, היא יורדת למטה לבושה בשמלה אדומה שמדגישה את כל קימורייה.
היא יפיפייה, והיא יודעת את זה.
ואם לא, אני אגיד לה את זה בכל יום עד שהיא תבין כמה שהיא יפה. "ומי אתה? הדייט שלי?"
היא שואלת בחיוך, משחקת את עצמה לא מרוצה. "כן... את לונה?" אני זורם עם המשחק שלה, והיא מצחקקת.
"בוא כבר אידיוט!"
לאחר כמה דקות אנחנו מגיעים אל תוך המסעדה המפוארת, אני מתיישב בשולחן מול סול.
"את נראת מושלם הערב, אני בר מזל שאת הבחורה שלי." אני בוחן אותה בעיניי, היא פשוט חסרת פגמים.
היא מושלמת, סול היא ההגדרה לשלמות מבחינתי. ההגדרה ליופי, ההגדרה לטוב לב.
"בימים האחרונים בקושי דיברנו, היה את כל הטירוף הזה. אלוהים, פשוט עברנו מלידה ללידה." המלצרית ניגשת אלינו.
"היי, מה תרצו להזמין?" היא שואלת בחיוך, ואני מעביר את מבטי לסול. "סטייק, מדיום וול. ובקבוק יין."
"אני אקח מה שהיא לקחה." המלצרית מהנהנת, ותוך כמה רגעים חוזרת עם הבקבוק יין.
"אתה יודע," היא מוזגת לכוס שלה יין, ומזדפקת. "אני התגעגעתי אלייך מאוד." היא אומרת בחיוך.
אני בקושי יכול לשאת את כל המתיקות הזאת, כל הטוב הזה לא מגיע לי, בכלל לא.
סול דוראן, לונה שלי. האישה שלי. הבחורה שלי. הכל שלי.
היא לא מגיעה לי בשום צורה, היא מלאך בהתגלמותו, אני שטן בהתגלמותו. אנחנו הפכים, זה לא סוד.
אבל אני אנוכי מדי, אכזרי מדי מכדי לתת לה ללכת. עד שזכיתי בכל הטוב הזה, אף אחד אחר לא הולך לקבל אותו.
"את יודעת שטיאגו רוצה להציע לסופיה נישואין?" לא היה לי מושג משום דבר, היום טיאגו סיפר לנו.
אדריאן לא השתגע, בדרך כלל הוא מניאק משוגע. אז זה היה מפתיע בהחלט.
"כן, הוא סיפר לי מלפני חודש בערך..." הצלחות של הסטייק מגיעות, ואני רואה את סול מתענגת על כל חתיכה.
"עד כדי כך טעים?" אני שואל, מופתע שהיא כל כך נדהמת מהטעם של הסטייק. "לא אכלתי סטייק שנים, שכחתי כמה זה טוב."
***
"כואבת לי הבטן ברמות!" סול נשכבת על המיטה, ואני מגחך ונשכב לידה. "כריס."
היא אומרת, ואני משיב לה במבט. "איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשור? אני מפחדת שאמות מהכאבי בטן הללו ובעוד עשור אני אהיה בקבר." אני מצחקק.
"אני רואה את עצמי נשוי לך, ומגדל איתך כמה ילדים שרק תרצי." אני מושך אותה, אליי.
והחיוך לא יורד מפניה לרגע. הדלת נפתחת, ואנדרו נכנס. "מה לעזאזל אנדרו?" היא ממלמלת.
"אני רוצה לוודא שאתם לא מזדיינים!" הוא נוהם, ואני מגחך. "אתה פסיכי." אני אומר כשהוא מתיישב על הספה שבחדר.
"דודה סול! הולכת את לישון?" קול נכנס לחדר מבלי ששמנו לב בכלל. "כן," היא נושקת ללחי שלו.
"שתהיי מופלאה במיטה!" הוא עומד על קצות האצבעות, והיא מכופפת את ראשה והוא נושק למצח שלה.
"אלוהים, קמילה תהרוג היום את-" סול אומרת, אבל קמילה קוטעת אותה. "קול לא אומרים את זה!"
קול מצחקק, ומתקדם לעברי. "לילה טוב דוד כריס!" הוא אומר, ואני מגחך. "לילה טוב."
"אני לא מקבל לילה טוב?" אנדרו שואל, וקול מכוון את האקדח מפלסטיק שלו, ויורה ישירות למפשעה של אנדרו.
"פיו פיו!" קול מצחקק, ואנדרו נאנק בכאב. "לעזאזל איתך חתיכת חרא קטן!"
"הוא ילד אנדרו!" אני נוזפת בו. "זה פאקינג לא תירוץ! עוד יכרתו לי את הביצה בגללם!"
"לילה טוב דוד אנדרו!" קול יוצא מהחדר, ואנדרו נאנח. "יש לכם מזל שאני צריך ללכת לבית חולים."
"לא צריך להגזים." אני ממלמל, והוא שולח לעברי מבט רצחני. הוא לוקח אחד מאקדחי הפלסטיק, ויורה ישירות למפשעה שלי.
"מה לעזאזל אנדרו?!" זה פאקינג כואב. ממה החיצים הללו עשויים?
"פיו פאקינג פיו! מנוול אחד."
YOU ARE READING
My sun {4}
Romansa״העבר נשאר בעבר, תתקדם, תמצא מישהי אחרת.״ ״הו, אני נמצא בעבר?״ ״כן.״ ״מממ... אנחנו עוד נראה לגבי זה.״ *** לא מומלץ לקרוא כסיפור בודד, המשך לסיפור השלישי- ״My past״❤️
