My sun {4}

ליפגלוס-פרק 38

נקודת המבט של סול-

״אני הסכמתי!״ קול מתיישב לצידי ואני די מבולבלת. ״הסכמת למה?״ אני שואלת. ״אני הסכמתי להיות חבר של ארינה!״

״מה פספסתי?״ איזבלה מיד שואלת. ״הוא מספר לי שהוא הסכים להצעת חברות של ארינה.״
״איך ארינה נראת?״ איזבלה שוב שואלת את השאלות המוזרות הללו, שקול לא מבין מאיפה הן נחתנו עליו.

ומצויין שטיאגו לא כאן בשביל לפלוט שטויות שיובילו לרצח של כולנו. ״יש לה כזה עיניים!״
הוא מצביע על השידה החומה. ״בצבע חום?״ אני שואלת. ״כן! ויש לה צהוב שיער.״

״אוי לא, רק אל תיפול על בלונדינית.״ איזבלה ממלמלת, ואני מצחקקת. ״אתה אוהב את ארינה?״ שאלתי.
״לא, אבל היא מסכימה לשחק איתי בפיו פיו!״ הוא רואה את מתאו, והוא ישר רץ אליו. הוא כל כך ילד של אבא.

״אלוהים. רק בן ארבע והוא כבר נצלן, היית מאמינה?״ איזבלה שואלת בשעשוע. ״קול הולך להיות כזה שחקן קמילה, אין לך מושג.״ איזבלה מצחקקת.

קול ילד יפה.

מעניין איך הוא יראה כשהוא יגדל.

***

״בחורף זה לקחת סיכון גבוה,״ איזבלה לוגמת מהמשקה שלה. ״אבל בקיץ זה גם סיכון גבוה. האיפור ימרח לך מהחום, השיער שלך יהרס. הכי טוב באביב.״

טיאגו וסופיה רק התארסו, והם כבר חושבים על המקום האידיאלי להתחתן בו, ועל המזג האוויר הטוב ביותר.
"אוקיי, אביב." סופיה רושמת על דף כלשהו. "מלאכית, יש זמן. אל תהיי בלחץ."

וטיאגו מושך אותה אליו, ואני ממשיכה להתבונן ברשימת המוזמנים שסופיה הכינה בנתיים.

"אנדרו." הוא מרים את מבטו אליי. "אני הולכת לפיאסטה." אני קמה מהכיסא, והוא מביט בי בבלבול.
"למה?" הוא שואל. ״לשאוף אוויר.״ עניתי, ולאחר כמה דקות הגעתי אל הפיאסטה.

"היי מרקוס!" אני אומרת בחיוך, והוא משיב לי בשלום. אני נכנסת אל מאחורי הבר, ואני רואה את אליסה.
"סול!" היא מוחצת אותי בחיבוק אוהב. "התגעגעתי אלייך בטירוף." אני מחזירה לה בחיבוק.

"איך הולך בנתיים?" אני מתיישבת על כיסא, והיא מתחילה לספר לי על כל מה שקרה בשבוע הזה.
האישה עם משקפי השמש תופסת את עיניי, אני ממש צריכה לדבר איתה שוב. "היי," אני אומרת לה בחיוך.

היא מנידה בראשה, ומצביע על המצלמות אבטחה. אנחנו יוצאות מחוץ לפיאסטה. זה עדיין מוזר. ״את נראית הרבה יותר טוב מהפעם האחרונה שראיתי אותך.״ היא אומרת.
בנוסף היא מורידה את משקפי השמש וחושפת את עיניה החומות. "למה את לא מדברת בתוך הפיסאטה?"

"אני..." היא נאנחת לרגע. מה שבטוח, היא יפה מאד. אני חושבת שהיא דוגמנית.
"אני לא רוצה לדבר מול מצלמות אבטחה, משהו מהעבר." היא בוהה בספסל. "טראומה?"

"אפשר להגיד..." היא ממלמלת. "אז איך קוראים לך? את יודעת עליי כל כך הרבה, בזמן שאני יודעת כלום ושום דבר." אני מנסה להשיג פרטים ממנה.

"זה מצויין, אני אשת הסודות שלך." היא קורצת לי, ואנחנו מצחקקות. "אפילו את השם את לא מוכנה לחשוף?"
היא מנידה בראשה. "לא, יש לי בעיות אמון באנשים. אני פרנואידית לגבי הכל. אם אסמוך עלייך בהמשך, אני אגלה לך את שמי."

"אני אספר לך משהו קטן," היא מורחת שכבה של ליפגלוס על שפתיה. "יש לי עבר לא פשוט." היא מתחילה להגיד.
"אבל אני לא מתבכיינת על זה, כי בכי זה לחלשים." היא אומרת בביטחון, ונעמדת. "את נשמעת חזקה."

מרקוס יוצא מהפיאסטה, היא מיד שמה לב לכך. ״אני חייבת ללכת עכשיו, אבל אני בטוחה שנתראה שוב."
היא מחזירה את משקפי השמש, ומתחילה להתקדם ברחוב מלא באנשים. עד שהיא נעלמת בין כולם.

"אנדרו?" אני מסתכלת עליו בבלבול כשהוא יוצא מהרכב. "מה קרה?" שאלתי מבולבלת כשהוא הגיע משום מקום והיה נראה מדוכדך.

"אני רוצה לקחת אותך למקום שמאוד חשוב לי סול." אני מהנהנת בראשי, ונכנסת איתו לרכב.

הסקרנות הורגת אותי. מה לעזאזל קרה?