Awkward / מביך

פרק 16

פרק 16.

"אחד צ'יקן קלאב בלחם לבן!" קולו של תומאס צלצל על פניי עמדת הכנת הסנדוויצים.

זה היה השבוע האחרון ללימודים בסמסטר הזה ובין פרויקטי גמר, חיבורים, פרזנטציות, דוחות, לימודים למבחנים ומעבר דירה - שאוגוסט ממש התנגד לכך - זה נראה שאף סטודנט באוניברסיטה לא הצליח למצוא את הזמן להכין את ארוחת הצהריים המזוינת שלהם לעצמם. הייתי על הרגליים מאז עלות השחר והכנתי סנדוויץ אחר סנדוויץ ארור.

מרגו אפילו לא הייתה אמורה לעבוד היום, אך התייצבה בפיק הראשון של העומס להיום ולא הפסיקה לקטר שייגמר לנו המלאי עוד לפני שנסגור. אישית, אני הייתי מאושרת עד הגג אם היה נגמר לנו סוגי הלחם. אין לחם, משמע אין סנדוויצ'ים, משמע אין שירות וג'ון חוזרת לדירה החדשה שלה עם קית׳.

או לספריה בשביל לסיים את משימת ההגשה שהייתה לי בסוציולוגיה, שהייתה התחנה השניה שלי להיום. קית׳, שקם מוקדם בדיוק כמוני, שמר עבורי מקום במשך רוב היום. כל כמה דקות, קיבלתי ממנו אסאמאסים בהול שביקש ממני למהר - תלמידים נהרו לספריה וכמו פראי אדם, גנבו כיסאות על ימין ועל שמאל. הוא לא היה בטוח כמה זמן הוא עוד יצליח להחזיק את שלי.

"היי! חולמת בהקיץ על המאהב שלך, קית׳ הרינגטון?"

קולו של תומאס קטע אותי מחשבותיי והסתכלתי עליו בזעם. מאז שהגעתי לעבודה ביום שלאחר סבב הפאבים עם כתובת עט דהויים על פניי שאמרו ׳אני (לב) קית׳ הרינגטון׳ על המצח שלי, תומאס דאג לזרוק לי את זה לפרצוף בכל פעם שקרא לי לחזור למציאות.

ולמען האמת, בין אם חשבתי על קית׳ או לא, ממש לא הערכתי את ההטרדות שלו.

הוא רכן קדימה, מנער את צלחת הלחם הלבן מול העיניים שלי. לתוך האוזן שלי, אמר בקולניות, "צ'יקן קלאב בלחם לבן!"

זה היה זה. אחרי בוקר מלא בשטויות שלו, צרחתי חזרה ממש לתוך הפרצוף שלו, "אלוהים אדירים, תעשה את זה אתה!"

תומאס המזדיין.

הלקוחות שחיכו בתור לסנדוויצים שלהם היו מופתעים בלשון המעטה, אבל אם הייתם שואלים אותי, הייתי חייבת לומר שלא שמתי אפילו זין אחד מסכן. כשאני מסתערת משם, משכתי מעליי את הסינר וכובע המצחיה והתפרצתי דרך דלתות חדר המלאי. זרקתי את פרטי העבודה שלי על הדלפק והכרזתי למרגו, שהייתה בשיחת טלפון עם השליחים. "אני סיימתי."

היא הסתכלה עליי מעלה בהפתעה, "אה - כן. זה בסדר. אבל באמת, ארבע בצהרים זה הכי הרבה זמן שאנחנו יכולים לחכות למשלוח, בבקשה תשדל להגיע עד אז, תודה." מנתקת את שיחת הטלפון שלה, היא נעמדה, "ג'ון, מה?"