Awkward / מביך

א פ י ל ו ג

אפילוג.

אם למדתי דבר אחד, זה היה שטקסי סיום יכולים להיות די מעיקים. טקס הסיום של קית היה מספיק מייבש - להגיע לשלי בשבוע הבא יהיה מייסר. הפעם, לפחות ישבתי ליד בן, שידיו היו מושטות קדימה ומוכנות למחוא כפיים בהתראה של רגע. הוא היה על קצה הכיסא שלו לאורך כל הנאומים המייגעים של המנהל, נשיא המחזור ודובר הכבוד, כאילו מילותיהם היו מידע חדש לגמרי שמעולם לא נאמרו לפני כן באף טקס חלוקת תארים. בן היה מבדר.

קית ישב כמה שורות לפנינו בין התקבצות של בוגרים המסודרים לפי סדר אלפבתי. בזמן שהם נעמדו בטורים כדי לקבל את תעודות הגמר שלהם, לא יכלתי לסבול את השעמום ופניתי להתעסק עם הפלאפון שלי, בודקת עדכונים מעניינים בפייסבוק. ביליתי כמה דקות בחיפוש חסר טעם עד שנחתי על הפרופיל של קית ולא יכלתי לשלוט בחיוך הקטן על שפתיי כשבהיתי על החיוך חושף גומות שהוא עטה בתמונת הפרופיל שלו.

הוא היה כמעט בקדמת התור שלו, שמו עומד להיקרא לקבלת הדיפלומה שלו, אז לא כתבתי לו הודעה על הקיר מהפחד שזמן השליחה יצוין. במקום, פשוט שלחתי לו בקשה.

"אנחנו צריכים לעשות משהו כשיקראו בשמו של קית," בן לחש לי, עיניו הרחבות זוהרות בהתרגשות.

היו מאה סטודנטים או יותר וקיבלנו הוראות מהמנהל לדחות את מחיאת הכפיים עד שכל הבוגרים יקבלו את תעודת הגמר שלהם.

"על מה חשבת?" שאלתי, מרימה גבה סקפטית.

הוא חייך בחשאיות וכשהמנהל אמר את שמו של קית לתוך המיקרופון, קית תפס את מפרק היד שלי ומשך אותי על רגליי. הוא הריע ואני עקבתי, לא יודעת מה עוד לעשות. בזמן שמחאתי את ידיי מעל הראש והרעתי, בן שם שני אצבעות בפיו ושרק כל כך חזק, עד שיכלתי להישבע שחצי מהקהל כיסה את אוזניהם והאחרים החרישו על המקום.

בזמן שקית קיבל את הדיפלומה שלו, המבט על פניו היה אחד של תדהמה טהורה.

בן ואני ישבנו חזרה בכיסאות כשעיניי כולם עלינו ואני כיסיתי את פניי עם כפות הידיים בחוסר אמון מוחלט למה שהרגע עשיתי. בן צחקק לצידי, מלטף את שכמי כדי להראות שלא הייתה בושה במה שעשינו. אפילו כשהסרתי את ידיי מעל לחיי האדומות, ווידאתי לא להסתכל על גברת הרינגטון הלא היא ג׳ולס, שבטח חשבה שבן ואני היינו חוליגנים שעשו צחוק מהטקס סיום של הבן שלו.

"אתה יכול לשרוק עם שתי אצבעות?" לחשתי את בן, מתרשמת.

הוא קרץ. "אני טוב עם הלשון שלי."

החיוך שלי נעלם ברגע שזה שקע. הייתי בטוחה שלא רציתי לדעת למה הוא התכוון.