Awkward / מביך

פרק 26

פרק 26.

השעון המעורר שלי העיר אותי מוקדם במיוחד ביום שבת בבוקר. הייתי מטושטשת וקצת בהנגאובר אבל כוס מים ענקית ושני כדורי טיינול דאגו לזה. בלילה הקודם, מרגו ואני הלכנו לבית של אלפי - הזמנה של סויר ושל אלפי, בהתאמה - לחגוג את סוף הסמסטר. כל שלושת הבנים - אוגוסט, סויר ואלפי, סיימו את המבחנים שלהם ויחזרו הביתה לחגים ביום למחרת. קצת מאוד אנשים היו נוכחים, כולל לולה ובטבעיות היאה לי, שיכרתי לעצמי את הצורה וניהלתי בערך חמש דקות שיחה עם אוגוסט.

באסה.

אבל הייתה לי עבודה לכתוב ובגלל שעמדה לפניי משמרת ארוכה בהאב קאב, הייתי חייבת להתחיל מוקדם. מרגישה מעט מפוקפקת, הכנתי לעצמי צנים וחמאת בוטנים לצד ספל תה גדול וחזרתי לחדר יחד עם ארוחת הבוקר כדי להתחיל לעבוד.

דלת חדר השינה של קית הייתה פתוחה, אבל הוא לא טרח להרים את המבט כשעברתי. הוא היה מקופל מעל השולחן, אצבעותיו מעסות את המצח שלו כשהוא מלמל לעצמו בזמן שקרא את שורות ספר הלימוד שלו. השיער שלו היה שמנוני, עורו היה חיוור, עם עיגולים אפורים סביב לעיניו והייתי די בטוחה שהוא לבש את אותם בגדים שלבש גם אתמול. אם הייתי צריכה להתערב על זה, הייתי אומרת שהוא לא ישן דקה. ולפי הדרך שעיניו נשארו מודבקות לדף ואפילו לא מצמצו, הייתי מוכנה להתערב גם על העובדה שהוא לקח את כדורי הריטלין האלה שאלפי השיג לו.

"קית?" שאלתי, דופקת בעדינות על הדלת.

"הממ?" הוא המהם, ראשו עט למעלה באופן כמעט מפוחד. הוא באמת לא היה מודע לכך שצפיתי בו בכלל או שהתעוררתי - הוא היה תקוע לגמרי בתוך הראש של עצמו.

"ישנת?"

"אין זמן." הייתה תגובתו המהירה.

יכלתי לנחש שזאת תהיה התשובה שלו כמו שיכלתי לשמוע כבר את התשובה הבאה שלו. "אכלת משהו לפחות?"

"אין זמן." הוא חזר, מצביע על החומר שעל גבי השולחן עבודה. "המבחן עוד שעה."

"קית, אתה צריך לאכול." נזפתי בו. "אתה לא יכול להתקיים על ריטלין וקפה. אתה תהרוס את עצמך."

"אין זמן!" הוא קרא בחוסר סבלנות, ידיו מכווצות לאגרופים. "אני אוכל אחר כך. אני רק צריך לשרוד עד הצהריים. ג'ון, בבקשה. אני צריך ללמוד. אני צריך ללמוד. אז פשוט. . . זה בסדר."

מבחנה שסולקתי, התרחקתי מהדלת שלו. קית היה לחוץ באופן קבוע, אבל הוא אף פעם לא היה כל כך קצר רוח כלפיי, גם כשהיינו בריב וחשבתי ששנאתי אותו. הנחתי שזאת הייתה אחת מההשפעות של הסם, אבל זה יכול להיות גם מחסור השינה או כמות הלחץ העצומה שהוא נשא על עצמו. מה שזה לא היה, הוא היה זקוק להזנה כלשהי.