ביום שבו נפגשנו

פרולוג

סקרלט
לפני 6 שנים

היא חזרה. שוב.
ועזבה. שוב.
השעה עכשיו 3:12 לפנות בוקר ואני מסתכלת בחלון ורואה את אמא שלי נכנסת לתוך משאית שחורה וגדולה, ונוסעת מפה.
היא אפילו לא טרחה להגיד לנו שהיא עוזבת.
היא כנראה הניחה שבבוקר שלא נמצא אותה נבין לבד שהיא החליטה לעזוב. שוב.
חשבתי שאחרי שהיא יצאה ממוסד הגמילה היא תשתנה.
אני מבינה שטעיתי.
אני יורדת למטה בשקט, מנסה לא להעיר את אחיי הישנים וכמובן, את אבי השיכור שישן על רצפת הסלון, כדי לסדר את הבלגן שהיא השאירה.
שאני שוטפת את הכלים בכיור אני רואה את אחי הקטן בן ה-9, סויר, יורד במדרגות, שיערו מבולגן משינה.
״סקרלט? מה קרה? למה את ערה?״ הוא שואל אותי.
״הכל בסדר סויר, תחזור למעלה ולך לישון, יש מחר לימודים.״ אני עונה, מנסה להתחמק מלספר את האמת.
״זה קשור לאמא נכון?״ הוא עונה בקול צרוד, מנסה שלא לבכות.
סויר הגיע לגיל שלבכות נחשב לאסור. שמי שבוכה נחשב לחלש.
״היא עזבה?״ הוא שואל, מנסה להסתיר את רגשותיו, אך אני רואה את הכאב והאכזבה בעיניו החומות.
״הכל בסדר סויר. תחזור לישון.״ אני אומרת לו ומחבקת אותו, עולה למעלה יחד איתו.
״את תמיד אומרת שהכל יהיה בסדר סקרלט, אבל מתי באמת יהיה בסדר?״ הוא שואל אותי, ואין לי מושג איך לענות לו על השאלה הזאת כי אין לי מושג מה התשובה.
הוא אומנם רק בן 9 אבל הוא בוגר לגילו.
הוא עבר דברים שילד בגילו לא אמור לעבור.
אנחנו נכנסים לחדרו, הוא נכנס למיטה, אני מכסה אותו בשמיכה ונושקת למצחו, ואומרת לו,״אנחנו נהיה בסדר. אנחנו סינקליירים. שיש לנו אחד את השני אנחנו לא צריכים אף אחד.״ וקמה לכיוון הדלת.
״סקרלט? תוכלי להישאר איתי?״ הוא שואל.
״כן, בטח שכן.״ אני עונה ונכנסת מתחת לשמיכה.