ביום שבו נפגשנו

15

סקרלט

המטוס מתחיל בנחיתה.
אחרי טיסה של 15 שעות סוף סוף הגעתי.
שאנחנו נוחתים, הטייס אומר בכריזה, ״ברוכים הבאים לניו יורק.״
אני לא יודעת איך אני מרגישה.
אנשים תמיד שאלו אותי למה אמא שלנו נתנה לנו שמות של המעמד הגבוהה שאנחנו חיים בעוני.
התשובה שלי הייתה שהיא תמיד קיוותה שיום אחד מישהו מאיתנו יצליח בחיים, לפחות יהיה לו שם יפה שאפשר לזכור.
אני מגיעה לשדה התעופה, ואני רואה גבר מבוגר מחזיק שלט עם שמי עליו. אני ניגשת אליו.
״מיס סינקלייר?״ הוא שואל.
״כן, זו אני.״ אני עונה בחיוך.
״נעים מאוד. אני מרשל. הנהג של מר ג׳יימס.״ יש לו נהג?
טוב, הוא עשיר, אז ברור שיהיה לו נהג.
הוא מוביל אותי לכיוון מכונית ב.מ.וו שחורה, ופותח את הדלת האחורית.
אני נכנסת, והוא עוקף את המכונית ונכנס לצד הנהג.
״מתי התחלת לעבוד אצל אדריאנו?״
״התחלתי לעבוד אצל מר ג׳יימס לפני 3 שנים, מיס סינקלייר.״
״אה. אוקיי. אתה יכול לקרוא לי סקרלט, מרשל.״
אנחנו ממשיכים בנסיעה שקטה, שהוא מחנה את הרכב ליד בניין דירות מפואר.
הוא פותח לי את הדלת, ואני יוצאת ואומרת ״תודה רבה מרשל.״
״אין בעד מה, מיס סינקלייר.״ הוא אומר ונוסע.
אני נכנסת לתוך בניין הדירות, ועולה לקומה 2, שם הדירה שלי.
הדירה החדשה שלי.
אני יוצאת מהמעלית ומתקדמת במסדרון הארוך, עד שאני עומדת מול דלת לבנה.
אני מוציאה את המפתח שקיבלתי ממרשל בסוף הנסיעה, ופותחת את הדלת.
אני נכנסת, ועומדת בכניסה לכמה שניות.
מעכלת שזאת הדירה שלי.
כל החיים שלי חייתי עם אחים שלי.
כל החיים שלי חלקתי חדר שינה, מקלחת, בגדים.
כל החיים שלי ויתרתי כדי שלהם יהיה טוב יותר.
עכשיו תורי.
הדירה הזו היא ההזדמנות שלי לחיים חדשים. טובים יותר.
אני מוציאה את הטלפון ומתקשרת לאורורה.
״סקרלט! כבר הגעת לניו יורק?״
״כן, אורורה, אני בדירה שלי.״
אני מתקדמת לכיוון הסלון, שנמצאים בו ספה לבנה, שולחן קטן עם פרחים, ושטיח גדול.
״איך אתם?״ אני שואלת.
״סקרלט. את חייבת להפסיק לדאוג. אנחנו נהיה בסדר.״
״תעני לי.״
״עזבת רק לפני 15 שעות. תפסיקי להיות כל כך לחוצה.״
״אורורה!״
״אנחנו בסדר גמור סקרלט. נרגעת?״
״כן.״
״אני חייבת לסיים. הילדים עוד מעט מגיעים ואני חייבת להתחיל להכין את ארוחת הערב. אני אוהבת אותך סקרלט!״
״גם אני אוהבת אותך, אורורה.״
אני עוברת למטבח הקטן, ומשם לחדר השינה, שפתאום אני שומעת מאחוריי, ״הדירה מוצאת חן בעינייך?״
אני קופצת ונופלת על המיטה.
זה הוא. אדריאנו.
״הבהלת אותי חתיכת...״ אני אומרת ועוצרת כי אני קולטת שממחר הוא יהיה הבוס שלי.
״תשלימי את המשפט.״ הוא אומר בקול עמוק.
אני לא עונה לו.
״למה שתקת פתאום? תשלימי את המשפט.״
״אני לא יכולה. אתה תהיה הבוס שלי. אני לא רוצה שתקבל רושם לא טוב על היום הראשון.״
״את מתחילה לעבוד ממחר. תשלימי את המשפט.״
״אתה בטוח שאתה רוצה שאשלים אותו?״
״כן. תשלימי.״
״הבהלת אותי חתיכת מזדיין אידיוט.״
״זה מה שרצית לשמוע?״
״כן. ועכשיו את מוכנה לענות לי על השאלה?״
״איזו שאלה?״
״השאלה ששאלתי אותך לפני שקיללת אותי, סקרלט.״
״אה. אז כן. אני אוהבת את הדירה.״
״יופי. תהיי מחר במשרדים בשעה 8.״ ובזה הוא מסתובב והולך.
אני מביטה בשעון ורואה שהשעה כבר 9 בערב.
אני פותחת את המזוודה ומוציאה פיגמה, ונכנסת למקלחת.
זרם המים החמים מרגיע את עורי הקפוא.
אני מסבנת את גופי, עוצמת את עיניי, ומדמיינת את אדריאנו כאן איתי.
אני מדמיינת אותו מרים אותי ואני כורכת את רגליי סביב ירכיו, והוא מנשק אותי. נשיקה עמוקה. נואשת.
אני פותחת את עיניי ועוצרת את זרם המים.
אני יוצאת מהמקלחת ועוטפת את גופי במגבת, והולכת לחדרי להתלבש. בתוך המזוודה מונח פתק ועליו כתוב ״בהצלחה בניו יורק! אוהבים אותך מלא!״ ומתחתיו מונחת תמונה משפחתית שלי עם אחיי. בתמונה אנחנו בחצר, עם צעיפים ומעילים, וכולנו מכוסים שלג. צילמנו את זה אחרי מלחמת שלג של משפחת סינקלייר. אחרי זה השכנה התלוננה עלינו שעשינו יותר מדי רעש.
אני מנגבת דמעה שחמקה מבין עיניי, ומתקדמת לכיוון המטבח בשביל להכין לי ארוחת ערב. אני לא כזו רעבה כי אכלתי בטיסה, אבל שיהיה. אני מוציאה ירקות מהמקרר ומתחילה לחתוך אותם.
הטלפון שלי מצלצל והשם של קווין מופיע על המסך.
״היי, זונה, כבר הגעת לניו יורק?״ הוא שואל.
״שלום גם לך, קוו. וכן. עכשיו יצאתי מהמקלחת.״
״פינטזת על הגבר מהבר מזיין אותך על הקיר?״
״מה?! על מה אתה מדבר?!״ איך הוא יודע על אדריאנו? לא סיפרתי לו עליו.
״סטלה סיפרה לי. הוא נשמע שווה. אם הייתי את, לגמרי הייתי הולך על זה.״
״גם אני הייתי הולכת על זה, לפני שגיליתי שהוא יהיה הבוס שלי.״
״אאוץ. טוב, לפחות תוכלי לאונן.״
״זהו זה. אני מנתקת. ביי, קוו.״
״לא! רגע! חכי.״
״מה?״
הוא שותק לרגע ובסוף אומר, ״הוא בבית חולים, אורורה איתו.״
״אוי, לא. מה קרה? למה היא לא סיפרה לי על זה?״
״היא לא רצתה להדאיג אותך, סקרלט.״
״בולשיט. תגיד לי מה קרה.״
״הוא לקח סמים ופירכס. הם התקשרו לאמבולנס.״
״הוא...?״
״מת? לא. הוא פשוט צריך להתאשפז כמה ימים והוא יהיה בסדר.״
״קוו אני צריכה שתבטיח לי משהו.״ אני אומרת.
״אוקיי.. מה?״
״אני צריכה שתבטיח שתשמור לי עליהם. שתעשה הכל בשביל שלא יקרה להם כלום.״
״ברור, סקרלט. אני מבטיח.״
״תודה, קוו.״
אני עוזבת את הירקות והולכת לחדרי.
״אני מתגעגע אלייך סקרלט.״
״גם אני מתגעגעת אלייך. אל כולכם.״
אני נכנסת מתחת לשמיכה ומתכסה.
״אל תשכחי אותנו אחרי שתתפרסמי, סינקלייר.״
״תשתוק כבר, הרפר.״
ואנחנו מנתקים.
אני נרדמת תוך כמה דקות.