ביום שבו נפגשנו

31

סקרלט

״מה אדריאנו רצה ממך?״ שואלת אותי אווה בחיוך מסוקרן.
״הוא שאל אותי על העבודה והדירה.״ אני משקרת ומקווה שהיא לא שמה לב לזה.
״כן, בטח. זה ברור שהוא רוצה אותך.״
״אל תדברי שטויות.״
״אני רצינית.״
״הוא הבוס שלנו, אווה.״
״אז?״
״אז אני לא יכולה להיות איתו. את מכירה את הנהלים.״
כבר הפרתי את הנהלים. יותר מעשר פעמים השבוע. אבל היא לא צריכה לדעת מזה. אף אחד לא צריך.
״ממתי אכפת לך מהנהלים?״ היא שואלת.
היא צודקת. לא אכפת לי מהנהלים.
״לא אכפת לי, אבל אני חושבת שלו אכפת.״
״הוא מאוד רציני שזה מגיע לנהלים.״
אם הוא היה כל כך רציני בנוגע לנהלים, הוא לא היה מנשק אותי במשרד שלו, שכל שאר העובדים נמצאים במרחק חדר אחד מאיתנו.
״אז אני לא יכולה לעשות כלום. הוא יכול לפטר אותי.״
״מי אמר שאת תעשי משהו?״
״מה זאת אומרת?״
״מי אמר שהוא לא יהיה זה שינשק אותך ראשון?״
כבר התנשקנו. במשך כל סוף השבוע, ולפני עשר דקות במשרד שלו.
אני צוחקת צחוק מזוייף, וכנראה שהיא לא שמה לב אליו כי היא צוחקת יחד איתי.
״אני חושבת שאתם תהיו זוג בקרוב מאוד.״
״אל תהיי מצחיקה.״
״אני לא צוחקת. ככה מתחילים רוב הרומנים בסרטים.״
אני מסתכלת עליה במבט שואל.
״מה? את מדברת עם אישה שגדלה על סרטי דיסני, אז אל תראי כל כך מופתעת.״
״דיסני?״
״אל תגידי לי שלא ראית את הסרטים.״
אני מנענעת בראשי לשלילה.
היא מסתכלת עליי בהלם.
״אני לא מאמינה!״ היא צועקת ומסתכלת עליי בזעזוע.
״את לא ראית את סרטי דיסני?!״
״לא...?״
״החברוּת שלנו הסתיימה. אני פשוט בשוק שיש אנשים שלא ראו את הסרטים האלה. כאילו, על מה גדלת?״
״על סרטי אימה בעיקר.״
סרט האימה היחיד שגדלתי עליו היה אבא שלי.

אני לוקחת עגלה ונכנסת לסופר.
אדריאנו הולך אחרי, ואני רואה על פניו שהוא מעדיף להיות בכל מקום אחר מאשר כאן.
״אתה יכול ללכת אם אתה רוצה.״
״אני לא רוצה.״ הוא אומר בקצרה.
״מה אתה רוצה לאכול היום בערב?״ אני שואלת אותו, והוא מרים את מבטו מהטלפון שלו ואומר, ״מה שתרצי, יהלום שלי.״
אני מסמיקה. הכינוי הזה עושה לי דברים שם למטה.
״אז היום אוכלים פיצה.״ אני אומרת, לוקחת את הפיצה ושמה אותה בעגלה.
הטלפון שלו מצלצל, והשם של לוקאס מופיע על מסך הבית.
לוקאס מדבר איתו מהצד השני של הקו.
״פאק.״ אדריאנו אומר.
הם מדברים ביניהם עוד כמה דקות עד שהוא אומר, ״איפגש איתך בעוד שעה במשרד.״
״למה בעוד שעה?״
״כי אני איתך עכשיו.״
״כבר אמרתי לך שאתה יכול ללכת. זה לא מפריע לי. אני מבינה.״
״לא. נסיים את הקניות, אקח אותך לדירה, ומשם אלך לעבודה.״
הוא אוחז בידי ואנחנו ממשיכים לכיוון מחלקת הירקות.
״הפעם האחרונה שהייתי בסופר הייתה לפני 15 שנה.״
״באמת?״
״כן. באותה שנה אני ולוק פיתחנו את הפרויקט של החברה, ומאז לא היינו צריכים ללכת לסופר כי היו אנשים שעשו את זה בשבילנו.״
״שכרת אנשים שילכו בשבילך לסופר?״
״אני יכול לשכור גם בשבילך אם תרצי.״
״לא צריך. אני אוהבת ללכת לסופר. בשיקגו הייתי הולכת עם אורורה כל הזמן.״
אני מעמיסה עגבניות, מלפפונים, ופלפלים בשקיות.
אדריאנו נראה כמו שומר הראש שלי.
הוא הולך אחרי, ומפחיד כל אחד שרק מסתכל לכיווני. במיוחד הגברים.
אנחנו משלמים, ואני מתחילה להרים את השקיות.
הוא לוקח אותן מידי ומרים אותן כאילו הן חסרות משקל.
אנחנו מכניסים את הקניות לאוטו, והוא מקיף את המכונית ופותח לי את הדלת.
״אתה כזה ג׳נטלמן.״ אני אומרת ונכנסת.
״רק בשבילך, יהלום שלי.״
הוא נכנס למושב הנהג, ומתניע.
הוא מניח את ידו הימנית על הירך שלי.
טבעת הכסף שעל אצבעתו קרה על עורי.
״למה אתה צריך ללכת למשרד?״ אני שואלת.
״משהו לא מסתדר עם העסקה שעשיתי עם גבריאל. אני צריך ללכת לדבר איתו. אני בטוח שזה בגלל כריסטיאן הבן זונה הזה.״
אחיזתו בירכי מתהדקת. הוא עצבני.
״אני בטוחה שתצליח לסדר את זה.״
אני מלטפת את לחיו, נדקרת מהזיפים.
״אתה צריך להתגלח.״
״באמת?״
״כן. ולהסתפר.״
הוא מבין למה אני מתכוונת ומסתכל עליי במבט מבוהל.
״לא, סקרלט.״
״הייתי מספרת את כל האחים שלי!״
״טוב, אני לא האחים שלך!״
״אז מה?! תן לי לפחות לגלח לך את הזקן לפני שתהפוך לביגפוט!״
הוא נאנח, לוקח את ידי, ומנשק אותה.
״אוקיי. אבל רק הזקן!״ הוא מזהיר.
אני מנשקת אותו על הלחי.
הוא מחייך חיוך מבויש.
אנחנו מגיעים לבניין, והוא מחנה את האוטו.
אני מנסה לפתוח את דלת המכונית, אבל אדריאנו תופס בידי ועוצר אותי.
״את לא פותחת את הדלת הזאת יותר.״ הוא אומר ויוצא מהמכונית.
הוא פותח את הדלת ומרים אותי מהמושב. אני כורכת את ידי סביב צווארו.
״מה עם הקניות?״ אני אומרת שאנחנו נכנסים לבניין.
״אשכור מישהו שיעלה את זה אלייך הביתה.״ הוא אומר וקורץ לי.
אני יורדת מבין ידיו וחוזרת למכונית.
״תפתח את האוטו.״ אני אומרת לו.
במקום זה, הוא מתקרב אליי, ומושיב אותי על מכסה המנוע.
אני מעבירה את ידי על זרועותיו השריריות, ואוחזת בידו הגדולה.
״מי נתן לך את הטבעת הזו?״ אני שואלת, מעבירה את אצבעתי על טבעת הכסף.
״אמא שלי.״
על טבעת הכסף חרוטה האות הראשונה בשמו, a.
״היא נתנה לי אותה ביום הולדתי ה13.״
״הטבעת נראית מאוד יקרה.״
הוא מעביר את אצבעותיי על שפתיו ואומר, ״לא יקרה כמוך. את היהלום שלי.״
אני מנשקת אותו, והוא משכיב אותי על מכסה המנוע.
״לא פה. בוא ניקח את הקניות ונעלה לדירה.״ אני אומרת ודוחפת אותו מעליי.
הוא מצמיד אותי לדלת, ומכניס את לשונו לתוך פי.
אני מנשקת אותו בחזרה, מעבירה את ידי על הזקפה שלו.
הוא גונח, וידיו מעלות את החצאית שלי כלפי מעלה.
אני מחזיקה את ידו. עוצרת אותו.
״לא אמרת שאתה צריך להיות במשרד בעוד שעה?״
״פאק! שכחתי מזה לגמרי!״
״תפתח את האוטו, ניקח את הקניות למעלה, ותיסע חזרה למשרד.״
הוא פותח את האוטו ואנחנו מוציאים את המצרכים.
שאנחנו בדירה, הוא אומר, ״אני חייב ללכת. אחזור בשעה 8.״ מנשק אותי, ויוצא.