ביום שבו נפגשנו

33

אדריאנו

סקרלט חוזרת לחדר, מושכת בידי, ואנחנו חוזרים למקלחת.
היא מחייכת אליי ומושיבה אותי על כיסא.
״זאת ההפתעה שלך?״
״כן.״ היא אומרת ומנשקת אותי.
היא לוקחת מהשיש את קצף הגילוח ושמה קצת על ידה, ומורחת אותו על הלחיים שלי.
״אל תדאג. אני לא אוריד לך כזה הרבה. אשאיר לך זיפים.״
אני מסתכל עליה, תופס בשני צידי פניה, ומנשק אותה.
״אדריאנו!״ היא צועקת ומנסה להתרחק ממני אבל אני ממשיך.
״אדריאנו, תפסיק!״
אני משחרר אותה, יש על פניה ועל שיערה קצף גילוח. היא מסתובבת ושוטפת את פניה ושיערה. אני סוטר לישבנה.
הטייץ מבליט את התחת שלה. אני חייב לשרוף אותו.
היא מסתובבת אליי חזרה, אוספת את שיערה לפקעת גבוהה, ומרימה לעברי אצבע משולשת.
״איך הייתה הפגישה?״ היא שואלת ושמה עוד שכבה של קצף גילוח על פניי.
״אני חושב ששכנעתי את גבריאל להסכים למכור לי את החברה. לפי מה שהבנתי כריסטיאן דיבר איתו וניסה לסטות אותו נגדנו.״
״כריסטיאן?״ גופה מתקשח. אני מקרב אותה אליי.
״כן.״
״למה שהוא יעשה דבר כזה?״ היא שואלת.
״פעם הוא היה השותף שלי. נקלענו לאי הסכמה בנוגע לכמה דברים והעפתי אותו מהחברה. כנראה הוא רצה לחבל לי בעסקה כדי לנסות להכשיל אותי.״
היא מתחילה לגלח את פניי, ואני מלטף את ירכיה.
״אבל אל תדאגי בנוגע אליו. אני לא אתן לו לגעת בך.״
״אני לא מפחדת ממנו. אני יכולה להגן על עצמי.״
אני נזכר במה שסיפרה לי שהייתה שיכורה. על אבא שלה.
מה הוא עשה לה?
״מה עם ההורים שלך?״ אני שואל.
״מה איתם?״
״הם כבר חזרו מחוץ לעיר?״
״לא יודעת. לא דיברתי איתם.״
״והאחים שלך?״
״יש מי ששומר עליהם.״
היא לא מסתכלת לי בעיניים.
״יהלום שלי? מה קרה?״
היא מרימה את מבטה ואני רואה דמעות זולגות על לחייה.
אני מנגב אותן בעזרת אגודלי, ומושיב אותה עליי. היא מחבקת אותי חזק.
״מה קרה?״ אני שואל שוב.
״אני מתגעגעת אליהם. בחיים לא הייתי רחוקה מהם במשך כל כך הרבה זמן.״
״מחר הם צריכים ללכת לבית המשפט.״ היא אומרת בקול שקט.
״למה?״
״הם עושים להם בעיות. יכולים לקחת אותם לבתי אומנה.״ היא ממשיכה לבכות בשקט.
״הכל יהיה בסדר.״
״הכל לא יהיה בסדר. אם הייתי שם עכשיו זה לא היה קורה.״
״זו לא אשמתך.״
״זו כן אשמתי! אם הייתי שם, הם לא היו צריכים לסבול את כל השיט הזה!״
היא נאנחת וקמה, שוטפת את פניה, וממשיכה לגלח את פניי.
״תסתכלי עליי,״ אני אומר. ״את לא אשמה. היית צריכה לעזוב. ההורים שלך יחזרו וילכו ביחד איתם לבית המשפט.״
״כן, בטח.״
היא מסיימת לגלח את פניי, ואני קם לשטוף את הפנים.
״הפעם היחידה שהם באו איתנו לבית המשפט היה כשהייתי בת 9.״ היא אומרת בשקט. אחרי כמה שניות היא קולטת מה אמרה, וסותמת את פיה. כאילו לא התכוונה להגיד את זה בקול.
אני עושה כאילו לא שמעתי כי אני לא רוצה לגרום לה להרגיש לא בנוח.
״בואי.״ אני אוחז בידה ולוקח אותה לחדר השינה.
היא נכנסת מתחת לשמיכה ואני מנשק את ראשה.
״אני מתקלח ובא.״
״אוקיי.״

צעקות נשמעות מתוך חדר השינה.
אני נכנס פנימה ורואה את סקרלט יושבת על המיטה, מזיעה, מתנשמת.
היא קמה ורצה אל בין זרועותיי.
אני לא מדבר. רק מלטף את ראשה בזמן שהיא בוכה אל תוך כתפיי.
היא רועדת.
״היה לי חלום רע.״
״זה בסדר. אני פה.״
היא מחבקת אותי כאילו מפחדת שאברח לה.
אני מרים אותה ולוקח אותה למיטה.
״את רוצה לספר לי על מה חלמת?״ אני שואל.
״לא.״ היא אומרת ומניחה את ראשה על חזי.
ידי מציירת עיגולים על גבה, ואני מאזין לנשימותיה עד שהן מתייצבות.
אני נרדם אחרי כמה דקות.

שפתיה של סקרלט מנשקות אותי על הלחי. ועל האף. ועל הלחי השנייה. ועל השפתיים.
אני פותח את עיניי ורואה אותה מסתכלת עליי עם חיוך על פניה.
״בוקר טוב!״ היא אומרת ומתיישבת על ירכי.
״בוקר טוב גם לך, יהלום שלי.״
״אני מרגישה מעולה!״ היא קמה ומתחילה לקפוץ על המיטה כמו ילדה קטנה.
יש מתחת לעיניה עיגולים שחורים לעיניים.
״חיכיתי שעה עד שתקום! הכנתי לנו ארוחת בוקר, סידרתי לך את התיק לעבודה, ואפילו סידרתי לי את הארון!״ היא קופצת מהמיטה ותופסת בידי.
״בוא! אני אראה לך!״ היא לוקחת אותי לחדר הארונות.
״את בסדר?״ אני שואל. היא לא נראית טוב.
״בטח שאני בסדר!״ היא לבושה כבר לעבודה, והשעה רק 6 וחצי בבוקר. יש עוד שעה וחצי עד שצריך להיות בעבודה.
״ממתי את כזאת אנרגטית על הבוקר?״ אני מפהק.
״לא יודעת, אני מרגישה טוב כל כך!״
אני הולך לכיוון המקלחת והיא רצה אחרי וקופצת על גבי.
״יש לך ריח טוב.״ היא אומרת ומנשקת את צווארי.
אני מוריד אותה והיא מתיישבת על השיש.
״בוא נלך לרוץ.״
״מה?״
״לרוץ בפארק!״
אני נאנח ושוטף את פניי.
היא עוטפת את כתפיי בידיה ומנשקת אותי.
״אתה כזה סקסי. אני רוצה אותך.״
במקום לענות לה אני מנשק אותה, ומכניס את ידי לתוך תחתוניה.
היא גונחת.
״את תקבלי אותי, יהלום שלי. בקרוב מאוד.״
״אני רוצה אותך עכשיו.״ היא אומרת ונושכת את שפתיי התחתונה.
״לא עכשיו. אני לא עושה איתך סקס על השיש במקלחת.״
״אז בוא נחזור למיטה.״
״סקרלט..״
״אני רוצה לאכול!״ היא יורדת מהשיש ורצה לכיוון המטבח.
״בוא נאכל!״
היא מעמיסה על הצלחת שלה סלט ירקות וחביתה.
״שב!״ היא טופחת על הכיסא ושמה לי אוכל בצלחת.
אני מתיישב לידה והיא מלקקת את צווארי.
״למרות שהייתי מעדיפה לאכול משהו אחר.״ ידה מלטפת את בד המכנסיים שלי. 
״מה נכנס בך היום?״
״למה אתה מתכוון?״
״את מתנהגת... שונה.״
״לא אני לא!״ היא קמה, ומפילה על עצמה את האוכל.
״שיט!״
״סקרלט, חכי שנייה.״ אני אומר וקם אליה.
״אני מסתדרת!״ היא רצה אל חדר הארונות.
אני ממהר אחריה, והיא פושטת את הבגדים שלה.
״אני צריכה להספיק.״
״להספיק למה?״
״לחזור הביתה.״
״למה?״
״אני צריכה להכין ארוחת צהריים.״
״השעה 6 וחצי בבוקר, סקרלט.״
״הם חוזרים עוד מעט.״
״מי חוזר? לאן?״
״הילדים. הם חוזרים הביתה מהבית ספר. הם צריכים לאכול ארוחת צהריים.״
אני אוחז בפניה והיא מביטה בי.
עיניה אדומות, ועורה חיוור.
״אלוהים, סקרלט! מה קרה לך?״
״לא קרה לי כלום. אני בסדר.״ היא מחייכת אליי.
״את לא הולכת היום לעבודה. את באה איתי לרופא.״
״רופא?״
״כן. רופא. את מתנהגת מוזר מהבוקר, סקרלט. אני דואג לך.״
״אתה לא צריך לדאוג לי. אני יכולה לדאוג לעצמי.״
אני הולך לחדר השינה ומתקשר למנהלת בית החולים של ניו יורק.
״אגיע בעוד חצי שעה. תכיני לי חדר פרטי.״ אני אומר ומנתק.