ביום שבו נפגשנו

9

אדריאנו

סוף סוף הצלחתי לשכנע את לוקאס לחזור לבית המלון.
שאנחנו עושים את דרכנו החוצה אני מחפש במבטי את סקרלט.
אני לא מוצא אותה. אולי היא כבר הלכה?
שאני בחוץ, אני רואה אותה, את אורורה, ואת האישה שבאה איתן עומדות מחוץ למועדון.
״הוא התקשר שוב. הוא נמצא בתחנת המשטרה.״
הוא? מי זה הוא? יש לה בן זוג?
״את רוצה שאבוא איתך?״ שואלת אותה אורורה.
״לא. זה בסדר. תחזרי עם סטלה הביתה ותבדקי שהילדים נרדמו.״
״אוקיי תתקשרי אליי שתגיעי לתחנה.״ היא אומרת לה והן מתחבקות.
אורורה נכנסת למכונית עם סטלה בעוד סקרלט מתחילה ללכת לכיוון הסמטה.
״צריכה טרמפ?״ אני שואל אותה, למרות שאין לי אוטו.
היא מסתובבת, ואומרת, ״לא, אני בסדר. אני מעדיפה ללכת ברגל.״
״את רוצה ללכת ברגל לבד? בשעה הזאת?״
״כן. יש לך בעיה עם זה?״
״אני פשוט רוצה להבין למה את מעדיפה ללכת ברגל מאשר לנסוע איתי ועם לוקאס באוטו.״
״מי אמר שאני אסע איתך ועם לוקאס במכונית?״
״לא אמרתי את זה. אמרתי שאני רוצה להבין למה את לא רוצה.״
״מה זה משנה בכלל? המקום שאני צריכה להגיע אליו נמצא במרחק של 10 דקות הליכה מפה, אז, ביי אדריאנו.״
״רגע! את לא הולכת ברגל לבד!״ אני אומר ומתחיל ללכת אחריה כמו סטוקר.
לוק מצטרף אליי ושואל, ״למה אנחנו עוקבים אחריה?״
״אנחנו לא עוקבים אחריה, לוק, אנחנו רק מלווים אותה כי היא לא רוצה לנסוע איתנו במכונית.״
״אני לא צריכה שתלוו אותי!״ היא צועקת וממשיכה להתקדם.
״לא שאלנו אותך.״ היא מרימה לעברי שתי אצבעות משולשות.
אנחנו ממשיכים ללכת, ושאנחנו מגיעים לרחוב חשוך היא עוצרת.
״למה עצרת?״ אני שואל.
״אני... מכירה קיצור דרך.״ היא אומרת. ולא מסיטה את מבטה מהרחוב החשוך.
״אוקיי, תובילי אותנו.״

לא היה קיצור דרך. אנחנו הולכים במשך 20 דקות במעגלים, ולוק הספיק להקיא כבר פעמיים.
״את בטוחה שאת יודעת לאן אנחנו הולכים?״
״בטח שאני יודעת.״ אני שומע את השקר בקולה.
אני מוציא את הטלפון ומתקשר למונית.
״מה אתה עושה?״ היא שואלת אותי.
״מתקשר למונית, מה נראה לך שאני עושה?״
״טוב, תהנו בנסיעה! להתראות!״
״היי, לא, חכי!״
״תקשיב, אדריאנו, אני לא צריכה שתלוו אותי, אוקיי? אני יודעת איך להגן על עצמי ואני לא צריכה אתכם, אז פשוט תעלו על המונית, ותסעו מפה.״
אני צוחק.
״למה אתה צוחק?״ היא שואלת ואני רואה את הכעס בעיניה.
״אני פשוט לא מבין למה את מנסה כל כך להתחמק מלנסוע איתנו במכונית.״
״כבר אמרתי לך, אני רוצה ללכת ברגל.״
״אנחנו הולכים ברגל כבר חצי שעה ואמרת שהמקום שאליו את צריכה להגיע נמצא במרחק 10 דקות מהמועדון.״ אני עונה לה, ומבין שהיא התייאשה מלנסות לנפנף אותנו.
״אוקיי, אתה יודע מה? תזמין מונית.״ היא אומרת ומתיישבת על מדרכת האספלט, מה שגורם לשמלתה הקצרה לטפס במעלה ירכיה.
אני מתקשר לנהג המונית, והוא מודיע שהוא יגיע בעוד 8 דקות.
אני מתיישב לידה על האספלט, ושואל אותה, ״נולדת פה?״
אני יודע שזאת שאלה מטומטמת, כי מן הסתם היא הייתה בכל מקום שבו הייתי ביומיים האחרונים, אבל עדיין בא לי לדעת.
״כן. נולדתי וגדלתי פה. אני גרה בדרום שיקגו ביחד עם 5 האחים שלי.״ היא אומרת.
״איפה ההורים שלך?״ שואל לוק.
״הם מחוץ לעיר.״ היא עונה בהיסוס.
״ולמה את עובדת במלון?״ אני שואל. אני יודע שזה נקרא חדירה לפרטיות ואני רואה שהיא מרגישה לא בנוח עם השאלות שלי, אבל אני פשוט סקרן מדי.
״אני צריכה לעזור לפרנס את המשפחה שלי.״ היא עונה בקצרה.
״מי שהייתה איתך במועדון היא אחותך?״
״כן. זאת אחותי הקטנה אורורה.״
״אתם משפחה גדולה.״ אני אומר עובדה מובנת מאליו.
״כן. זה נחמד.״ היא אומרת בחיוך קטן. היא כל כך יפה שהיא מחייכת.
״אז,״ היא אומרת. ״אתם מנהלים את חברת בי-טאג?״
״לא. אני המנהל ולוק מנכ״ל החברה.״
״אה. טוב, אני מקווה שהעסק הזה מצליח לכם.״
״כן, הוא מאוד מצליח האמת.״ אומר לוק.
״זה מעולה.״
״כן, ואנחנו מאוד נשמח אם תבואי לעבוד אצלנו, סקרלט.״
היא לא עונה.
ובזה מסתיימת השיחה.

אנחנו מחכים עוד כמה דקות עד שהנהג עוצר ליד המדרכה.
לוק מתיישב מקדימה, ואני מתיישב עם סקרלט מאחור.
״לאן נוסעים?״ שואל הנהג.
אני מסתכל על סקרלט והיא אומרת, ״תחנת המשטרה של דרום שיקגו.״
הנהג מתניע, ואנחנו מתחילים בנסיעה.

שאנחנו מגיעים לתחנה, סקרלט יוצאת מהמכונית, ממלמלת ״תודה רבה״ ו״להתראות אדריאנו ולוק״ וממהרת להיכנס לתוך הבניין.
שאני נזכר למה הגענו לפה, דמי רותח מזעם.
באנו לפה בשביל שהיא תאסוף את בן הזוג שלה.
מה שאומר שהיא תפוסה.
אני חייב למחוק אותה מהמערכת שלי.