אדריאנו
אני בבר, עם כוס ויסקי ריקה, חושב על אירועי הלילה.
הלכתי עם סקרלט הביתה, ודחיתי אותה.
זה היה עדיף בשביל שנינו.
היא צריכה מישהו טוב יותר ממני. מגיע לה מישהו שידע איך לאהוב אותה, שידע איך להביע את רגשותיו אליה.
אבל אני לא כזה. כיביתי את הרגשות שלי מאז המקרה.
הברמנית ממלאת לי את הכוס ואני שותה אותה בלגימה.
היא מחייכת אליי חיוך פלרטטני ומפתה.
״איך קוראים לך?״
״שרלוט.״
״מתי מסתיימת המשמרת שלך, שרלוט?״
״בעוד 45 דקות.״
אני מחייך וקורץ לה.
היא חוזרת איתי הביתה היום.
שאני חוזר מהריצה, שרלוט כבר לא פה. יופי.
זיינתי אותה כל הלילה אתמול, והיא נרדמה בתוך שניות.
מה שהיא לא ידעה זה שהייתי בתוכה, ראיתי את פניה של סקרלט.
את שיערה הבלונדיני, את עורה הזהוב, ואת העיניים הכחולות שלה שמטריפות אותי.
ששרלוט עטפה את הזין שלי בפיה, ראיתי את שפתיה הורודות של סקרלט במקומן.
כל פעם שהיא גנחה, אלה היו גניחותיה של סקרלט.
יצאתי לרוץ היום בכוונה להתנגש בה שוב.
אבל היום לא הייתה שם.
הקפתי את הפארק 4 פעמים וחיכיתי לה, אבל היא לא הופיעה.
רציתי לדבר איתה על אתמול, להסביר לה.
פגעתי בה.
דחיתי אותה.
אני רוצה אותה. אני כל כך רוצה אותה, אבל אני לא יכול להיות איתה. לא מגיע לי אותה.
מגיע לה מישהו שיתייחס אליה כמו למלכה.
שיתייחס אליה כאילו היא כל עולמו.
אני לא יכול לעשות את זה.
עשיתי דברים שאני לא מתחרט עליהם בחיי, ואם אספר לה היא לא תוכל להסתכל לי בעיניים יותר.
אני בתוך המכונית, שמרשל עושה פנייה לכיוון הרחוב של סקרלט.
״סע לבניין הדירות של מיס סינקלייר בבקשה, מרשל.״
״כן, מר ג׳יימס.״
אני מוציא את הטלפון שלי, ושולח הודעה לסקרלט.
אדריאנו: תהיי מוכנה בעוד חמש דקות.
סקרלט: למה?
אדריאנו: אני בא לאסוף אותך.
אני מכבה את הטלפון לפני שהיא מספיקה לענות.
אחרי כמה שניות הטלפון שלי מצלצל, ושמה מופיע על המסך.
״אתה צוחק עליי, נכון?״
״חשבתי שכבר דיברנו על קטע הבדיחות.״
״הבהרת לי טוב מאוד שהיחסים בנינו לא יכולים להיות מעבר ליחסי בוס-עובדת, אז אני לא חושבת שזה יראה טוב אם אני אצא מהמכונית שלך.״
היא צודקת. זה באמת לא יראה טוב. מישהו יכול לראות אותה יוצאת.
״אני מתחת לבניין שלך, סקרלט. יש לך שתי דקות.״
היא מנתקת, ואני מחכה.
שעוברות 10 דקות, אני מחליט לעלות אליה.
אני יודע שאני עושה טעות כי ככל הנראה שהיא לא תפתח לי.
שהמעלית נפתחת, אני הולך לכיוון הדירה שלה. הדלת שלה פתוחה, והיא עומדת בכניסה.
היא לובשת שמלה שחורה צמודה עם כפתורים שמגיעה עד לאמצע ירכיה.
היא מעבירה יד בשיערה ומתחילה ללכת מבלי להביט בי.
״אמרתי לך שיש לך שתי דקות, סקרלט. לא שמת לב שעברו עשר?״
״שמתי לב. פשוט רציתי לראות מתי תבין שאני לא מתכוונת לבוא איתך, אבל כנראה שטעיתי כי אתה פה.״
שאנחנו בחוץ, אני הולך לכיוון המכונית, בעוד היא מתחילה ללכת ברגל.
״מה את עושה?״
״מה זה נראה לך שאני עושה?״
״תיכנסי למכונית, סקרלט.״
היא מתעלמת ממני וממשיכה ללכת.
״את באמת מעדיפה ללכת ברגל מאשר לנסוע איתי?״
״אני מעדיפה ללכת יחפה על גחלים מאשר לנסוע איתך.״
באמת פגעתי בה.
אני כזה מטומטם.
״סקרלט, תיכנסי למכונית. אני רוצה לדבר איתך על אתמול בערב.״
״טוב, חבל. כי אני ממש לא רוצה לדבר איתך.״
״לפחות תני לי להסביר את עצמי.״
״לא. אמרת את מה שאמרת, וזהו.״
אני נאנח. האישה הזאת עוד תהרוג אותי.
״את באמת לא מוכנה לשמוע את מה שיש לי לומר?״
״לא.״
אני חייב לחשוב מה לעשות לגביה.
אני רוצה להתרחק ממנה, אבל אני לא יכול.
הראש שלי עסוק במחשבות עליה, שאני משתגע.
״בסוף היום תגיעי למשרד שלי.״
אני אומר.
״אתה יכול להמשיך מרשל. מיס סינקלייר לא תצטרף אלינו.״
YOU ARE READING
ביום שבו נפגשנו
Romanceהספר ׳ביום שבו נפגשנו׳ הוא הספר הראשון בסדרת שלושת הימים.💗 סקרלט- היא עזבה. היא חזרה. היא מתה. היא השאירה אותי לבד לטפל בבעלה השיכור ובילדיה הקטנים. גם אני הייתי ילדה. שהייתי בת 10, היא עזבה כי טענה שהיא לא מסוגלת לגדל אותנו. אחרי 6 שנים היא חזרה כ...
