ביום שבו נפגשנו

34

אדריאנו

אנחנו נכנסים לבית החולים.
״למה אנחנו פה?״ סקרלט שואלת אותי בפעם העשירית מאז שיצאנו מהבית.
״כי אני רוצה שיבדקו אותך.״
״כבר אמרתי לך שאני בסדר. בוא נחזור הביתה.״
״לא. אנחנו לא חוזרים עד שלא בודקים אותך.״
אני מושך בידה לכיוון החדר.
הרופא נכנס אחרי כמה דקות ולוחץ את ידי.
״מר ג׳יימס, מה שלומך?״
״אני צריך שתבדוק אותה.״ אני אומר ומצביע על סקרלט.
הוא ניגש אליה ובודק את חום גופה, את הדופק שלה, ועושה את כל הבדיקות השגרתיות.
״היא בסדר גמור.״ הוא אומר ומסתכל עליי במבט שואל.
״היא לא בסדר. היא התנהגה מוזר מהבוקר והעיניים שלה אדומות. תבדוק שוב.״
הוא מאיר את עיניה בעזרת פנס.
היא מנסה לחטוף אותו ממנו.
הוא בודק אותה עוד כמה דקות, מסתכל עליי ושותק.
״מר ג׳יימס... היא בהשפעת כדורים.״
״כדורים?״
״היא בהשפעת כדורים נגד דיכאון וחרדה.״
״דיכאון?״
״תן לה את זה. זה יגרום לה להקיא את הכדורים, ואז חשוב מאוד שהיא תנוח כמה שעות.״ הוא נותן לי בקבוק תרופה.
״הרגשות שלה עלולים להיות הפכפכים ולא יציבים. נסה שלא להסעיר אותה יותר מדי.״
״אוקיי.״ אני אומר ומרים את סקרלט. יד אחת מסביב לכתף, ויד אחת מסביב לברך.
היא מתרפקת לתוכי, ועוצמת את עיניה.
״הולכים הביתה?״ היא שואלת.
״כן, יהלום שלי. הולכים הביתה.״
אנחנו יוצאים לבחוץ, וסקרלט מנסה לרדת ממני.
״אני יכולה ללכת בעצמי. אני לא צריכה שתרים אותי.״
״למה עשית את זה, יהלום שלי?״
״כי שוב חלמתי עליה.״ היא לוחשת.
״על מי?״
״על אמא שלי.״
היא מתחילה לרעוד ואני מחבק אותה חזק.
״מה קרה לה?״
״אני לא יכולה לספר לך.״
״למה לא?״
״כי היא תרדוף אותי שוב. כמו שהיא עושה כל לילה.״
אני מכניס אותה למכונית, פותח את דלת הנוסע ומתיישב.
סקרלט מתעסקת בעור מסביב לציפורנייה ואני אוחז בידה. משלב את אצבעותיי באצבעותיה.
אני נוסע בשקט, עד שהיא אומרת, ״כבר הגענו? עוד מעט אני צריכה להכין את ארוחת הצהריים.״
״כן, סקרלט. הגענו.״ אני מחנה את האוטו, מקיף את המכונית, ומוציא אותה מהאוטו.
״מה זה?״ היא אומרת ומרימה את שקית התרופה שלה.
אני לוקח אותה מידה ונכנס לבניין.

״תאכלי.״
״אני לא רעבה.״ כבר שעה וחצי אני מנסה לגרום לסקרלט לאכול מהאוכל שהכנתי לה, אבל היא לא מוכנה לקחת אפילו ביס.
״אני צריך שתאכלי, יהלום שלי.״
״למה? כבר אכלנו ארוחת בוקר.״
״כי אני צריך לתת לך את התרופה שלך.״
״תרופה?״
״כן. עכשיו את יכולה לאכול?״
״אני לא רוצה לאכול.״ היא מרחיקה את הצלחת.
״אל תגרמי לי להושיב אותך על הירך שלי ולהאכיל אותך.״
היא מגלגלת לי עיניים.
אני אוחז במותניה ומושיב אותה עליי.
היא מנסה לקום אך אני מהדק את אחיזתי.
״תפתחי.״ אני אומר ומרים עם המזלג את האוכל.
היא מנענעת בראשה ומנסה לקום. היא לא מצליחה, ובמקום זה מתחככת לי בירך.
אני פותח את פיה בעזרת ידי הימנית ומאכיל אותה.
היא בולעת ואני נותן לה עוד ביס. ככה זה נמשך עד שהיא אוכלת הכל.
״ילדה טובה. בואי.״
אנחנו הולכים לכיוון המקלחת והיא עוצרת.
״אני לא רוצה לקחת את התרופה. זה יגרום לי לזכור.״
למה היא כל כך פוחדת? על מה היא חולמת?
״ואני אגרום לך לשכוח. בואי.״
היא אוחזת בידי בהיסוס, ואנחנו נכנסים למקלחת.
אני נותן לה את בקבוק התרופה.
דמעה זולגת על לחייה ואני ממהר לנגב אותה באגודלי.
״הכל יהיה בסדר. אני אגן עלייך, יהלום שלי.״
״אתה מבטיח?״
״אני מבטיח.״
היא שותה את התרופה.
אחרי כמה דקות היא מקיאה לתוך האסלה.
אני מחזיק בשיערה ומלטף את גבה.
״אני מרגישה כמו חרא.״
היא קמה ומתחילה לצחצח את שיניה.
אני מחבק אותה מאחור ומנשק את ראשה.
״אני אשמור עלייך. היא לא תרדוף אותך יותר.״
היא נשענת על חזי ועוצמת את עיניה.
״אני מצטערת.״
״הכל בסדר, יהלום שלי. את בסדר.״
אני מסובב אותה אליי ומרים אותה, והיא כורכת את ידיה סביב צווארי, ואת רגלייה סביב מותני.
״לאן אתה לוקח אותי?״
״למיטה. את צריכה לנוח.״
היא מניחה את ראשה בעיקול צווארי ומנשקת אותו.
אני שם אותה במיטה ומכסה אותה.
״אני מפחדת שהיא תרדוף אותי שוב.״
״היא לא תרדוף אותך. אני כאן. אני איתך.״ אני נכנס ביחד איתה למיטה ומחבק אותה.
היא מנשקת את האזור מעל לליבי.
״לכי לישון, יהלום שלי. אני שומר עלייך.״
פאק, אני חושב שלוק צודק.
אני מאוהב בה.
מהרגע שבו נישקתי אותה בפארק, היא פתחה את ליבי.
מצאה את דרכה אל תוך הלב שלי, שהיה נעול. ורק לה היה את המפתח.
היא הצליחה לעשות משהו שאף אחד אחר לא הצליח. היא הצליחה לגרום לי להרגיש שוב.
איתה אני מרגיש שלם. איתה אני מרגיש שאני חי. שאני נושם.
היא אמרה לי שהיא רוצה אותי. רק אותי.
גם אני רוצה אותה. אלוהים, היא לא יודעת כמה שאני רוצה אותה.
שתהיה שלי. היהלום שלי. האישה שלי.
אני רוצה להיות זה שגורם לה לחייך, זה שגורם לה לצחוק, זה שגורם לה להיות מאושרת.
אני חייב להגיד לה את המילים שלא אמרתי לאף אחד אף פעם.
אני חייב להגיד לה שאני אוהב אותה.