סקרלט
אני נכנסת הביתה, מניחה את שקיות הקניות על השולחן בסלון, ומתקדמת לכיוון המטבח, שלפתע יד חזקה סוטרת ללחיי.
״ילדה טיפשה, איפה היית?!״ הוא צועק עליי.
״בחנות המכולת.״ אני עונה בלחש ומנסה להתקדם למעלה.
״למה לא הכנת את ארוחת הצהריים?! את יודעת שאחייך צריכים לאכול! את כפוית טובה, כלבה מזדיינת! לא אכפת לך מאף אחד חוץ מעצמך!״ הוא סוטר ללחיי שוב וגורר אותי לכיוון המדרגות.
אנחנו עולים למעלה, והוא דוחף אותי לחדר האמבטיה.
הוא פותח את ברז המים, אוחז בשערי, ומקרב את ראשי לכיוון הכיור. שערי וצווארי נרטבים.
״את חתיכת זונה, ילדה. ככה את מפרנסת אותנו? מוכרת את הגוף שלך בשביל קצת כסף?״ הוא דוחף את ראשי עמוק יותר מתחת לזרם המים.
״עזוב אותי, אתה מכאיב לי!״ והוא רק צוחק. הוא מכוון את זרם המים לחמים יותר, ועורי שורף מעוצמת החום.
הוא משאיר את ראשי עוד כמה שניות מתחת למים, שלפתע הוא גורר אותי מתוך חדר האמבטיה לכיוון המטבח.
״אבא, תעזוב אותי, זה כואב!״ אני צועקת, יודעת שהוא לא יקשיב.
״תשתקי!״ הוא דוחף אותי על הקיר, מבלי לשחרר את אחיזתו בשערי.
אנחנו מגיעים למדרגות, ויורדים למטבח.
הוא סוף סוף משחרר את אחיזתו בשיערי, וסוטר לי.
״אני אחזור לפה בעוד 10 דקות. אם הארוחה לא תהיה מוכנה עד אז זה לא יגמר טוב בשבילך, ילדה.״
אני פונה להכין את ארוחת הצהריים, שאני רואה אותה.
היא שוכבת על רצפת המטבח, ללא הכרה.
״אמא!״ אני ממהרת אליה.
״אבא, תתקשר לאמבולנס!״ אני צועקת, יודעת שהוא לא יקשיב לי.
״אמא, קומי!״
היא לא קמה.
אני ממהרת לקחת את הטלפון ולחייג לבית החולים.
״בית החולים של דרום שיקגו, כיצד אוכל לעזור?״
״אני צריכה שתשלחו אמבולנס! אמא שלי שוכבת על רצפת המטבח והיא ללא הכרה!״
״אוקיי, חמודה, אני צריכה שתירגעי ותגידי לי את הכתובת.״
״רחוב אלדר סטרייט, בבקשה תמהרו!״
״אני שולחת אלייך אמבולנס. הוא יגיע בעוד כ5 דקות.״
אוקיי. חמש דקות. הם יגיעו בעוד חמש דקות. היא תהיה בסדר.
אני שמה את ידי על שקע צווארה בניסיון למצוא דופק.
אני לא מוצאת.
״אין לה דופק!״ אני צועקת לתוך הטלפון.
״האמבולנס בדרך.״ זה כל מה שהיא אומרת.
אני מנתקת את השיחה ומנסה למצוא דופק במקום אחר, מתפללת שהיא עדיין בחיים.
אני לא מוצאת.
דמעותיי המלוחות מטשטשות את ראייתי בזמן אני יושבת ליד אימי המתה על רצפת המטבח.
אני מסתכלת סביבה, ורואה שקית קוקאין ליד זרועה השמאלית.
היא לקחה מנת יתר.
אני שומעת את האמבולנס עוצר מחוץ לשביל הגישה של הבית, ואת הפרמדיקים נכנסים פנימה.
הם ממהרים אל אימא ומרימים אותה בעזרת אלונקה.
אחד הפרמדיקים בודק את הדופק שלה. הדופק שאני לא הצלחתי למצוא.
הם מסיטים את מבטם ומביטים בי.
אחרי כמה שניות של שקט, אחד מהם שואל אותי,
״בת כמה את, חמודה?״
״אני בת 16.״
״אנחנו צריכים שתביאי לנו את אבא שלך.״
״הוא לא פה.״ אני משקרת.
״איפה הוא?״
״אני לא יודעת.״
הם מתחילים ללכת לכיוון הדלת, ואני מסתכלת על גופתה של אימי בפעם האחרונה.
אני מתעוררת, מזיעה, שלפתע אורורה עומדת מבעד לפתח הדלת.
״את בסדר, סקרלט? שמעתי אותך צועקת.״
״אני בסדר, אורורה. תחזרי לישון. אני מצטערת שהערתי אותך.״
״אוקיי. לילה טוב סקרלט.״
״לילה טוב, אורורה.״
YOU ARE READING
ביום שבו נפגשנו
Romanceהספר ׳ביום שבו נפגשנו׳ הוא הספר הראשון בסדרת שלושת הימים.💗 סקרלט- היא עזבה. היא חזרה. היא מתה. היא השאירה אותי לבד לטפל בבעלה השיכור ובילדיה הקטנים. גם אני הייתי ילדה. שהייתי בת 10, היא עזבה כי טענה שהיא לא מסוגלת לגדל אותנו. אחרי 6 שנים היא חזרה כ...
