ביום שבו נפגשנו

3

סקרלט

אני לובשת את המדים של בית המלון ויוצאת אל הלובי.
אורורה מצטרפת אליי ואנחנו הולכות לארון הניקיון כדי לקחת עגלות ניקיון. שאנחנו בתוך החדר, היא אומרת לי, ״סקרלט, תוכלי להחליף אותי בסוויטה? אחרי מה שמצאתי שם בפעם שעברה, אני לא חושבת שאוכל להיכנס לתוך החדר הזה יותר.״ היא אומרת ומזייפת קולות הקאה. אני צוחקת ואומרת ״כן, בטח, אני אמורה להיות עכשיו בחדר 336. הנה המפתח, אל תשכחי להחזיר אותו למקום שאת מסיימת שם.״ אני מושיטה לה את המפתח. ״תודה, תודה, תודה, אין עלייך סקרלט!״ היא אומרת ויוצאת עם עגלת הניקיון. ״אין בעד מה!״ אני צועקת אחריה, ויוצאת עם עגלת הניקיון שלי לכיוון המעליות. אני עוברת ליד הלובי שלפתע אני קולטת שמישהו בוהה בי. ולא סתם מישהו. זה הגבר החתיך מהבר של קוו, פאק! אני עושה אחורה פנה בניסיון לחזור לארון הניקיון ולהתחבא שם עד שהוא ילך, אבל בדרך גברת ג׳קסון, מנהלת המלון, עוצרת אותי. ״סקרלט, מה שלומך?, איך בבית?״ היא אומרת בקול אדיש ויבש. אני יודעת שהיא שואלת אותי את זה רק מפני שהיא מרגישה רע על שלא נתנה לי את המקדמה. בת זונה טיפשה.
״הכל מעולה בבית גברת ג׳קסון, תודה שאת שואלת.״ אני עונה לה בחיוך אך בתוך תוכי אני מתאפקת לא לתת לה סטירה באמצע הלובי. ״אני רק רוצה להגיד לך שאני נורא מתנצלת על עניין המקדמה, ומקווה שתמצאו דרך להשיג את הכסף.״ היא ממשיכה לדבר, וככה הרצון לחנוק אותה ממשיך לגאול בדמי הבוער.
״שוב, תודה גברת ג'קסון, אבל אני באמת צריכה לחזור לעבוד.״ אני אומרת ובכך מסיימת את השיחה.
אני מסתכלת הצידה ורואה שהגבר מהבר הסתכל עלינו מדברות, ממהרת ללכת משם ונכנסת למעלית.
אני מגיעה לסוויטה ומתחילה לנקות, אני מחליפה את הסדינים ומסדרת את הכריות, מנקה את רצפת החדר, ועוברת לחדר האמבטיה. אני מרימה את פח האשפה ומרוקנת אותו.
חלק מהאשפה נופלת על הרצפה. חרא.
אני מתחילה להרים את הלכלוך מהרצפה שלפתע אני רואה...
קונדום משומש?! מה לעזאזל האנשים האלה עשו בחדר הזה?!
אני מרימה את כל הלכלוך, מזועזעת, מסדרת את שאר החדר ופונה ליציאה שלפתע אני מתנגשת בחזה שרירי ומוצק. אני מרימה את מבטי ורואה זוג עיניים ירוקות מביטות בי.
״איך אפשר לעזור לך אדוני?״ אני שואלת.
הוא מסדר את ז'קט החליפה שלו ומעביר יד בשערו החום לפני שהוא עונה,
״זה החדר שלי.״
כמובן שזה החדר שלו.
הרי מה יש לו לעשות כאן? הוא לא בא לנקות כמוני.
״סיימת פה?״ הוא שואל.
״סליחה?״ אני שואלת.
״את המנקה לא? סיימת לנקות את החדר או לא?״
״אתה לא מתבייש? אולי אני מנקה אבל אתה לא צריך להיות כזה חרא ולשאול אותי אם סיימתי לנקות בצורה כזאת.״ אני עונה, ונזכרת שאנחנו בסוויטה מה שאומר שיש לו קשרים עם המנהלת אם הוא מתאקלם פה. לוקח חודשים להצליח לסגור חופשה עם סוויטה במלון הזה.
למזלי,הוא מתעלם מהעובדה שקיללתי אותו ועושה סיבוב סביב החדר, כנראה בודק שלא פספסתי אף נקודה. אידיוט.
״שיהיה לך יום טוב אדוני, מקווה שתהנה מהשהות שלך פה.״ אני אומרת בחיוך מזוייף ובאה לצאת מהחדר, שפתאום אני מתנגשת בעוד חזה שרירי ומוצק. אני מרימה את מבטי ורואה עיניים ירוקות זהות לאלה של הגבר בתוך החדר. אני מרגישה שחולצתי הלבנה נרטבת.
״אה, מצטער, בדיוק חזרתי מהבריכה.״ עונה הגבר שהתנגש בי.
״הכל בסדר אדוני, אם אתה צריך יש מגבות באמבטיה.״ אני אומרת ובזה פונה ללכת. אני מבולבלת. הרגע התנגשתי בשני גברים שנראים זהים, אבל שונים לחלוטין. אחד מסודר עם אופי נוקשה, והשני נראה כאילו הוא מעדיף להיות במועדון הילדים מאשר בחדרו. המעלית נפתחת, ואני נכנסת לתוכה.
אני יוצאת אל הלובי ורואה שאורורה בדיוק יצאה מהמעלית השנייה ואני מצטרפת אליה. ״את לא תאמיני מה מצאתי בחדר הזה.״ היא אומרת בגועל. ״האמת שגם אני מצאתי כמה אוצרות בסוויטה ההיא.״ ולא, אני לא מדברת על שני הגברים החתיכים שנמצאים שם עכשיו. אנחנו זורקות את הסדינים למכונה ואת הזבל לפח האשפה, ויוצאות החוצה להפסקה.
אני מוציאה סיגריה ומצית.
״רוצה אחת?״ אני שואלת אותה.
״לא, אני לא במצב רוח לזה עכשיו אחרי הטראומות שעברתי בחדרים ההם.״
אני צוחקת וכמעט נחנקת מהעשן בגרוני.
״את לא חושבת שאת טיפה מגזימה?״
״אני ממש לא מגזימה!״ היא צועקת. ״סקרלט, אנחנו חייבות למצוא עבודה חדשה.״
״אני יודעת, אורורה, ואני עובדת על זה.״ גם אני רוצה עבודה חדשה אבל אין לנו עוד אופציות בדרום שיקגו.
בית המלון שוכן בצד השני של העיר ואני ואורורה צריכות לצאת ממש מוקדם כדי לא לאחר, אבל זה פשוט לא עובד.
האנשים כאן בלתי נסבלים. כבר מעל לשנה שאני ואחותי עובדות ביחס משפיל מצד המנהלים ואנחנו מקבלות שכר נמוך בגלל האיחורים שלנו, שאיתם דיברנו עם המנהלים עשרות פעמים וקיבלנו את אותה תשובה מחורבנת:
זה לא תלוי בנו.