ביום שבו נפגשנו

6

סקרלט

״את באה היום למסיבה של ורוניקה?״ שואלת אותי סטלה אוונס מהצד השני של קו הטלפון.
״אני לא יודעת סטלה, אני צריכה לטפל בילדים...״ אני עונה.
״סקרלט, מגיע לך קצת חופש, את צריכה לצאת וליהנות מדי פעם. זה מגיע לך.״
״אני יודעת.. אני פשוט דואגת להם.. אם הוא יחזור ואני לא אהיה פה, מי יודע מה הוא עלול לעשות לאחד מהם..״ סטלה היחידה שיודעת מה באמת קורה פה. לא סיפרתי את זה לאף אחד. אפילו לא לקוו.
״סקרלט...״
״אני יודעת, אני יודעת, אבל מה את מצפה שאעשה? אני לא יכולה פשוט לצאת למסיבות ולהשאיר אותם פה.״
״מה עם אורורה? אולי הגיע הזמן שהיא תתחיל קצת לשמור על הילדים ולך יהיה קצת חופש?״ היא מציעה.
״אני לא יודעת סטלה, אני מפחדת שמשהו יקרה ואני לא אהיה שם...״ כמו למשל שהוא יגיע שיכור מהבר. ויכה אחד מהם, כמו שהוא עשה לי.
״אז אולי תתקשרי לבייביסיטר? או לסבתא שלך?״
״אין לי מספיק כסף לשלם לבייביסיטר, וסבתא שלנו מזמן לא פה.״
״היא... נפטרה?... אוי, סקרלט, אני נורא מצטערת, לא ידעתי.״
״לא, לא, סטלה. היא לא נפטרה. היא פשוט עזבה את שיקגו וניתקה איתנו את הקשר.״
״אה. אוקיי.״
״כן... אז אני לא חושבת שאוכל להגיע למסיבה היום. אבל תיהני!״
״אולי אמא שלי תוכל לשמור עליהם?״
״מה?״ גברת אוונס היא אישה מבוגרת וקשוחה, שתכריח אותך להוריד את הנעליים לפני שתיכנס הביתה.
״אמרתי שאולי אמא שלי תוכל לשמור על אחים שלך, בזמן שאני ואת נלך למסיבה של ורוניקה.״
״היא תסכים לדעתך?״ היא בחיים לא תסכים.
״חכי שנייה. תני לי לשאול.״
״אמא! תוכלי לשמור על אחים של סקרלט היום בערב?״ היא צועקת לאמה מהצד השני של הקו.
״מי? הסינקלריים הקטנים של מוני?״ היא שואלת.
מוני זו אמא שלי. שעזבה שהייתי בת 10.
״בדיוק.״ היא ממשיכה את השיחה עם אמה בעוד אני מתחילה להכין את ארוחת הצהריים.
״מה יצא לי מזה?״ אני שומעת אותה שואלת.
אצלנו אין דבר כזה שנקרא לקחת בלי לתת.
״ערב של שקט ממני?״
״אם זה יתן לי ערב של שקט אני אשמח.״
וואו. לא ציפיתי שהיא תסכים בכזאת קלות.
״תודה, אמא. שמעת את זה סקרלט? את באה למסיבה! אהיה אצלך בעוד שעתיים בשביל להתארגן! נשיקות!״
בדיוק שאני מנתקת את השיחה אורורה נכנסת לחדר.
״מי מגיע לפה בעוד שעתיים בשביל להתארגן?״ היא שואלת ומנסה להגניב לעצמה צ׳יפס מהצלחת.
״סטלה ואני הולכות למסיבה של ורוניקה היום בערב. רוצה לבוא גם?״ אני שואלת. אני לא הולכת לשום מקום בלי אורורה.
״ברור! בדיוק קניתי שמלה!״ היא אומרת בהתרגשות ושולפת מתוך השקית שמלת מיני שחורה ללא שרוולים.
״היא מהממת, אורורה! מאיפה היה לך את הכסף?״
שאנחנו מרוויחות טוב בעבודה, אני ואורורה מחלקות את הכסף,
חלק אנחנו שמות לתשלום החשבונות, וחלק אנחנו שומרות לעצמנו.
הפעם זה לא היה המצב.
״מצאתי 200 דולר בתחנת הרכבת התחתית.״
״אה, טוב, וכמה עלתה השמלה?״
״150 דולר.״
״אז איפה 50 הדולר הנוספים?״ אני שואלת.
״נתתי אותם לאיזה הומלס ברחוב.״ היא משקרת.
״אוקיי. בסדר. לכי למעלה ואני אקרא לך שהאוכל יהיה מוכן.״
הפעם אני נותנת לה לחשוב שהיא הצליחה לעבוד עליי, כי אני מרגישה שבזמן האחרון קשה לה מאוד. היא מחייכת פחות ונראית עייפה כאילו היא לא ישנה בלילות.
גם אני לא הייתי ישנה פעם בלילות. עד שהתחלתי לקחת כדורי שינה.
שאבא שלי היה גונב ומוכר בתור סמים.
עכשיו השינה שלי לא יציבה, אבל אין לי עוד אפשרויות.
מדי פעם אני מתעוררת מסיוטים.
סיוטים על הגופה של אמא שלי אחרי שהתאבדה במטבח שלנו לפני 5 שנים.