ביום שבו נפגשנו

1

סקרלט

החיים שלנו אף פעם לא היו קלים.
תמיד היינו צריכים להישאר ביחד בשביל לשרוד.
וזה מה שעשינו. שאמא שלי עזבה, ואבא שלי השתכר בברים מקומיים, אנחנו היינו יחד בבית וספרנו את הכסף שהרווחנו בשביל לשלם את החשבונות החודשיים.
וגם עכשיו, כולנו יושבים יחד בסלון, עם 2,000 דולרים מתוך 8,000 שאנחנו צריכים לשלם.
״חסרים לנו 6,000 דולרים. איך זה הגיוני?״ שואלת אורורה, אחותי הקטנה. עיניה הכחולות-אפורות נראות עייפות, ושערה החום המבולגן אסוף בפקעת גבוהה.
״כל הכבוד, אורורה, הראית לנו שאת באמת יודעת לספור.״ אומר אחי סויר. חיוך תלוי על פניו אך אני רואה את הלחץ בעיניו. זה לא טוב. אם לא נשלם בקרוב את התשלומים, לא יהיו לנו חשמל ומים חמים בבית. ואנחנו משפחה של 6 נפשות, לא כולל אבי השיכור.
אני נאנחת, מוציאה את הטלפון שלי ומחייגת לבוסית שלי, גברת ג'קסון, כדי לשאול אותה אם תוכל לתת לי מקדמה של החודש הבא, ובתמורה אעבוד שעות נוספות. כן, כן, אני יוצאת פראיירית אבל מה אתם הייתם עושים במקומי? אני צריכה לשלם על חשבונות, בגדים, בתי ספר, וקניות. אני מחכה כמה שניות עד שאני שומעת קול מהצד השני של הקו.
״כן, גברת סינקלייר, מה את צריכה הפעם, או שאני צריכה לשאול כמה כסף את צריכה הפעם?״ היא שואלת.
אני מנסה להישמע הכי רגועה שאפשר שאני עונה לה ״היי גברת ג'קסון, מה שלומך? אני יודעת שנתת לי את המשכורת של החודש הזה אבל אנחנו צריכים לשלם את חשבונות החשמל והמים וחסר לנו קצת... בואי פשוט נגיד שחסר לנו כסף.״ אני חייבת שהיא תסכים לשלם לי מוקדם כי אם לא, נדפקנו. ״אני הייתי שמחה לשלם לך, גברת סינקלייר אבל אני רואה שהחמצת הרבה ימי עבודה בזמן האחרון, ושביקשת מקדמה גם בחודש שעבר. אז לצערי, לא אוכל לתת לך את המקדמה של החודש הבא אלא אם כן תשלימי את השעות החסרות שלך.״
״את לא מבינה גברת ג'קסון, אנחנו באמת צריכים את המקדמה הזאת. הם יכולים לנתק לנו את החשמל אם לא נשלם!״ אני צועקת לתוך הטלפון. ״הייתי שמחה לעזור, אבל באמת שזה לא תלוי בי.״ היא אומרת, ובזה מנתקת. ״כלבה.״ אני מסננת מבין שפתי החשוקות. אני באמת חייבת למצוא עבודה חדשה.
״היא הסכימה לתת לך את המקדמה?״ שואלת אורורה.
״לא! הכלבה הסתומה הזאת אמרה לי שזה לא תלוי בה וניתקה לי בפרצוף!״ כבר כמה חודשים שאני רוצה להחליף עבודה, אבל בשביל להתקבל לעבודות עם שכר גבוהה כמו זאת, צריך להביא תעודות בגרות ודברים כאלה שלי אין. אני נשרתי מהלימודים בכיתה ט׳ כי הייתי חייבת ללכת לעבוד.
גם אורורה נשרה מהלימודים. היא טענה שהיא רוצה לעזור לי, אבל אני חושבת שהיא רק רצתה שיפסיקו להציק לה. אורורה חוותה בריונות קשה בבית הספר אחרי שהבנות בבית הספר שלה גילו על אורך החיים שלנו. ניסינו לפנות להנהלה אבל הם פשוט לא היו מוכנים לשמוע. ההורים של הבריוניות חישדו אותם בכסף בשביל שישתקו. בני זונות. אז אחרי שהיא נשרה היא באה לעזור לי בעבודה. סויר עדיין בלימודים, הוא כבר בכיתה ט׳, פחות או יותר בגיל שבו אני נשרתי, אבל אני לא מוכנה שהוא ינשור. לסויר יהיה עתיד. הוא יצליח ויעזוב. אני אדאג לזה. אני אדאג שלכל אחד ממשפחת סינקלייר יהיו חיים טובים יותר מאלה שיש להם כאן. לפתע אחי הקטן, בן ה5, ג׳יימסון, רץ לעברי ומרעיף עליי חיבוק. ״סקרלט, קדימה, אני רוצה להיות הראשון שמגיע לגן היום!״ הוא צועק בהתרגשות. ״אוקיי, סינקלריים, הגיע הזמן לצאת ללימודים ולעבודה.״
״לאאאאאא!״ הם צועקים במקהלה. דבר אחד שמשותף לכולנו הוא השנאה לבית הספר.
אנחנו לוקחים את הדברים שלנו, נכנסים לאוטו הקטן והצפוף שלנו, ויוצאים לדרך.
התאומים, ביאטריס וג׳וליאן, יורדים ראשונים בבית הספר היסודי של דרום שיקגו. הבא בתור הוא סויר שיורד בחטיבת הביניים,ואחרון חביב, ג׳יימס, שיורד בגן הילדים ורץ לידי הגננת שלו, אישה מבוגרת וחיכניית.
״בואי נלך לבר של קוו.״ אומרת אורורה.
״זה לא קצת מוקדם מדי בשביל אלכוהול?״ אני שואלת אותה.
״זה אף פעם לא מוקדם מידי בשביל אלכוהול.״ היא עונה בפחות משנייה.
״צודקת.״ אני אומרת ומתניעה את הרכב.
אנחנו מגיעות, יוצאות מהמכונית ונכנסות לבר של קווין הרפר, חברי הטוב ביותר. אתם בטח שואלים איך הכרנו, אז זה הסיפור- אני וקוו היינו ילדי אומנה באותו הבית.
ברחנו משם ביחד, הגענו לתחנת המשטרה ביחד, ומאז אנחנו החברים הכי טובים.
״מה קורה יפיופות?״ הוא שואל ומוזג לי ולאורורה שני כוסות וודקה.
״אמרתי לך להפסיק לקרוא לי ככה.״ אני אומרת, עצבנית.
״אז איך את רוצה שאקרא לך? זונה? שרמוטה? לא חסרים לי כינויים בשבילך,סינקלייר.״ הוא אומר וצוחק.
״תשתוק כבר, אידיוט. ואל תקרא לאחותי זונה.״ אורורה אומרת לו ומשיקה את כוסה בכוסי לפני ששתינו שותות את הכוסות שלנו בלגימה אחת.