ביום שבו נפגשנו

36

אדריאנו

רגלה קופצת ואני מניח את ידי על ירכה ומלטף אותה.
״סקרלט, את יודעת שאת יכולה להגיד לא.״
״אני יודעת. אני פשוט צריכה לחשוב על זה.״
היא מוציאה את הטלפון שלה ומתקשרת.
ידה אוחזת בידי בחוזקה.
״מה הם אמרו?״ היא שואלת.
אני לא שומע מה עונים לה מהצד השני, אבל אני מנחש שזה לא טוב, כי נשימותיה מתחילות להאיץ.
״הם... לקחו אותם?... אוי, לא.״
דמעה זולגת על לחייה ואני לוקח ממנה את הטלפון, אומר ״היא תחזור אלייך.״ מנתק, ומנשק אותה על השפתיים.
״תסתכלי עליי.״ אני אוחז בפניה, והיא מסתכלת עליי מבעד לדמעות.
״הם לקחו אותם.״ היא אומרת.
״את מי?״
״את הילדים.״ כל גופה רועד.
אני אוחז במותניה והיא קמה, מתיישבת עליי, ומחבקת אותי חזק.
״אני לא יודעת מה לעשות.״ היא בוכה אל כתפי.
״הכל יהיה בסדר, יהלום שלי. אני אטפל בזה.״
״איך?״
״תסמכי עליי.״
היא מרימה את ראשה, מנגבת את הדמעות מלחייה, ואני נושק למצחה.
״לאן הם לקחו אותם?״
״אני לא יודעת. מפצלים אותם לבתים שונים ברחבי שיקגו.״
״גם אותך לקחו?״
״כן. עד שהגעתי לגיל 21.״
היא עוצמת את עיניה ושואפת אוויר.
עיניה הכחולות נוצצות מדמעות.
״אסור לך להישבר. הבטחת לה.״ היא לוחשת לעצמה.
אני מנשק אותה נשיקה איטית, עמוקה.
אנחנו יושבים כך עוד כמה דקות, מחובקים, עד שהיא קמה וחוזרת למושבה.
״איפה ההורים שלך? הם יכולים להחזיר אותם?״
״הם יכולים. השאלה היא אם הם בכלל רוצים.״ היא עונה בפרצוף חסר הבעה.
היא מוציאה את הטלפון שלה, ומחייגת.
״אני צריכה שתבדוק לי לאן לקחו אותם.״
היא אומרת.
״כן. אעביר לך אותו אחרי שהם יחזרו.״
היא מדברת עוד כמה דקות ומנתקת.
אני מחזיק את ידה והיא מלטפת את טבעת הכסף שעל אצבעתי.
״מה הצבע האהוב עלייך?״ היא שואלת.
״כחול.״ כמו העיניים שלך. העיניים הכי יפות שראיתי מימיי.
״שלך?״
״אדום.״
היא מתרוממת ומנשקת את לחיי.
״אני אבוא איתך.״
אני מפנה אליה את מבטי ועל פניה חיוך שחושף את הגומות שלה.
״את רצינית?״
היא מהנהנת.
אני מנשק אותה והיא מרחיקה אותי ממנה.
״מה אני אקבל בתמורה?״ היא שואלת.
״אל תדאגי. הפרס שלך יהיה מענג ביותר.״ אני אומר ומעביר את ידי על בד תחתוניה.
היא צוחקת ומסדרת את חצאיתה.
אני ממשיך לנהוג ומחנה את המכונית מחוץ לחברה.
אווה וטום עומדים בחוץ.
סקרלט מנסה לפתוח את דלת הנוסע. אני עוצר אותה.
״מה את עושה?״
״יוצאת. תישאר פה עוד כמה דקות, אני אעלה איתם למעלה.״
היא פותחת את הדלת ויוצאת.
אווה ממהרת אליה ומחבקת אותה.
הם מדברים ביניהם עד שטום מתחיל ללכת לכיוון הדלת.
הבנות מצטרפות אליו, וסקרלט מסתובבת לאחור, מביטה בי.
אלוהים, אני אוהב אותה. אני פאקינג אוהב אותה.
אני חייב להגיד לה את זה לפני שתברח ממני.
לפני שהיא תגלה שאני לא ראוי לה.
היא היהלום בחיי. נקודת אור בתוך ליבי השחור.
שהיא תעזוב אותי? אני אמות.
היא הסיבה שלי להמשיך לחיות.
חיוכה היפה מפזר בי רגש. שמחה. אושר.
שהיא מנשקת אותי, ליבי רועד מרוב אהבה אליה.
היא מלמדת אותי איך להיות אדם טוב יותר.
היא הופכת אותי לאדם טוב יותר.
לפניה, חיי היו מלאי כאב, מלאי כעס, מלאי הרס.
שהיא הגיעה, היא הביאה ביחד איתה את כל ליבה. את כל רגשותיה.
שהיא חשפה אותם בפני, משהו השתנה בתוכי.
נהייתי פתוח יותר.
שנישקתי אותה, הרגשתי שזה היה נכון.
הרגשתי את נשמותינו מתחבקות.
כאילו נועדנו זה לזו.
פאק, אני מטורף עליה.
על האישה שהתאהבתי בה.
סקרלט שלי. היהלום שלי.