אהבה מכאיבה

פרק 1

נ.מ קייטי * גיל 12 *
ישבתי על הקבר הטרי, מביטה בכתוב ובוכה בקול, כבר לא הצלחתי לעצור את הדמעות שנזלו ממני ללא הפסקה, בשעה שהתייפחתי על הקבר של הדבר הכי חשוב לי בעולם הזה.
מתביישת בעצמי. חשבתי שאני חזקה, אבל אני חלשה. כל כך. חלשה. פאקינג בוכה בלי הפסקה, כאילו אני תינוקת.
אני בת 12! אפשר לחשוב שהתבגרתי כבר. אבל לא. אני לעולם לא אתבגר. אני תמיד אשאר קטנה וחלשה. כמו אישה. כי זה מה שאני. אישה שלעולם לא תהיי טובה מספיק. לעולם לא תתפס על עץ או תשחק כדורגל. אישה שכל תפקידה יהיה לשאת צאצאים. כי אני חלשה. אני לא שונה מהן. לא משנה כמה אני רוצה להיות.
הבטתי בדממה למטה אל הקבר.
יד ליטפה את גבי, והסתובבתי בקושי, רואה את השכן המעצבן שלי, יואי.
השכן המעצבן והכל כך תומך שלי. שהיה הכל בשבילי בתקופה האחרונה.
השכן המעצבן שלי שכל פעם שאני רואה אותו, הבטן שלי עושה סלטות.
מה הוא עושה פה?
"את הרבה יותר חזקה משאת חושבת." במשפט אחד, הוא גרם לי להסתכל עליו בפליאה. איך הוא..?
צחקתי.
"אני הרבה יותר חלשה משאתה חושב." מלמלתי בשקט, חוזרת להביט אל הקבר ונמנעת מלהסתכל לעניו, מפחדת ממה שאני עלולה לראות.
"זאת לא אשמתך" הוא מילמל שוב, ושוב, גרם לי להביט בו בהפתעה. ברור שזאת אשמתי, עליי ניסו להגן, במקומי היא חטפה את הכדור. היא מתה באשמתי בלבד. ואיש לא ישכנע אותי אחרת.  בעיקר לא ילד מטומטם בן 13.
"אני לא חושב שאת מבינה כמה את חשובה לעולם הזה קייט, כמה את חשובה לאביך, וכמה היית חשובה לה." הוא אמר ונשען על עץ לידי
"או כמה את חשובה לי" הוא מילמל בלחישה, לא הייתי אמורה לשמוע את זה. אבל שמעתי.
הסתרתי לחיים סמוקות.
הוא לא יודע מה הוא אומר. הוא לא מבין כלום.
אבל הוא הצליח לגרום לחיוך קטן לעלות על פניי, בשעה שחשבתי שלא אחייך שוב לשארית חיי.

נ.מ יואי
אני וקייט במקרה יצאנו לזרוק זבל באותו זמן, ובמקרה גרמתי לה לצחוק כל כך חזק שהבטן שלה כאבה.
אנחנו בסופש, עוד מעט חוזרים לבית ספר, ובחרתי לנצל כל רגע.
הבטתי בעיניים היפות האלה שלה, בשיער שמתנפנף ברוח. היא לא השתנתה.
אני עדיין זוכר את הרגע הזה כמה ימים אחרי הלוויה, שראיתי אותה במקרה בבית קברות.
הלכתי לבקר את.. אותו.
וראיתי אותה בוכה על קברה, אבל הצלחתי להעלות חיוך על פניה.
ומהרגע הזה, נשבעתי לעצמי שכל עוד היא איתי, היא לעולם לא תפסיק לחייך.
וקיימתי את השבועה הזאת.
ואני לעולם לא אפסיק לקיים. רק לשמוע את הרעש של הצחוק שלה.. אלוהים.
הילדה הזאת לא יודעת שאני כבר שלה.
שלה מאז הרגע שהיא עברה לפה בגיל 6, נראת כמו קרן שמש בעולם שלי.
וכל הבחורות האלו.. שבאות והולכות.. אף אחד לא באמת יודע שעם רובן שום דבר לא קורה. אני מבין שאין חיבור וחותך את זה.
כולם חושבים שאני שוכב עם כל דבר שזז. אף אחד לא יודע שאני לא באמת כזה. אני לא בתול, כמובן, וגם שכבתי עם מעל חמישה נשים. מבוגרות ומנוסות ממני. הייתה אחת שאני לא אשכח, דריה. הראשונה שלי, גדולה ממני ביותר מעשור, וממנה למדתי כל מה שאני יודע.
אבל עכשיו, עכשיו קייטי היא היחידה שעומדת מול עיניי. אבל אני פחדן מידי כדי להגיד לה. להסביר לה שהיא הכל בשבילי.
שלראות אותה כל יום גורם לתחושה בלתי מוסברת בתוכי, וכל יום שאני לא רואה אותה הופך אוטומטית לנוראי. היא לא מכירה אותי, והיא לעולם לא תכיר.
יש לי יותר מידי סודות.
הרבה יותר מידי סודות.
והיא לא אחת כזאת שצריכה בחור כמוני. שבור.
היא צריכה בחור חזק, שידאג לה, יציב.
אני ההפך מיציב.
וחוץ מזה, היא שונאת אותי.
וגם אח שלה. דמיאן. שאיתי בפאקינג קבוצה.
אם אני
אני השכן המעצבן שלה, הקרציה, שלא יודע לסתום. אף פעם לא ידעתי. ואלוהים אני מקווה שהייתי יודע.
הכל היה יכול להיות כל כך אחרת.
אם הייתי מדלג על המילים האלו, אומר קצת פחות, מתעלם קצת יותר..
אבל כבר בניתי לעצמי מוניטין. מוניטין של להיות שם בשביל כל אחד, כתף להישען עליה, מישהו לצחוק איתו, אחד שיודע להקל את הכאב, לתת עצה טובה.
אבל אף פעם לא היה מישהו שם בשבילי.
וגם לא יהיה.
לכאב שלי אין מקום או זמן.
אני לא אומר שאני לא אוהב להיות כתף בשביל אנשים, אני מת על זה. ההרגשה הזאת שאני באמת חשוב למישהו.. המחשבה הזאת היא היחידה שמחזיקה אותי בחיים.
טוב זה, וקייטי... הבחורה שלא שמה עליי קצוץ.
היא לעולם לא תדע שהיא העולם שלי. כי היא תסרב לי אם אני אגיד לה. וזה ישבור אותי. אז אני ממשיך לנסות לזכות בליבה, צעד אחר צעד, טיפה אחר טיפה, מנסה לגרום לה לשים לב שאני כאן. שהבחור שהיא חיפשה כל חייה נמצא ממש פה.
גר בצד השני של הרחוב.
"נתראה" מלמלתי אליה בחיוך עצוב מעט כשהיא הסתובבה אליי ונופפה לי לשלום.
"נתראה" שמעתי אותה ממלמלת בקושי ומחכה כמה שניות לפני שהלכה.
כאילו חיכתה למשהו.
אולי חיכתה לי?
אני הוזה. אין סיכוי. היא בחיים לא תרצה אחד כמוני. הציניות שלי תמיד עצבנה אותה, והיא אף פעם לא טרחה להסתיר כמה היא שונאת אותי.
ההשתוקקות שלי אליה מעוררת רחמים. אבל אני פשוט לא מסוגל לעבור הלאה ממנה.