אהבה מכאיבה

פרק 15

נ.מ יואי
"חזק יותר! מהר יותר!" בנגמין צעק עלינו כשדחפנו אחד את השני.
אנחנו בסוף האימון, מתנשפים ומזיעים, והוא עכשיו נזכר לתת לנו לעשות את התרגיל המזדרגג הזה.
מה הוא חשב שיקרה?
"ולריצה!" הוא שרק וכולם בלי יוצא מין הכלל התחילו לרוץ, צפיתי בגרהארד המשוגע הזה עוקף את כולם ורץ פי 2 מהר.
החבר הכי טוב שלי הולך להצליח בענק אם הוא ירצה בכך.
"מילר תפסיק לבהות לבחור בתחת ותגביר את הקצב!" סוואן צעק עליי.
אלוהים הוא המאמן הכי טוב והכי נוראי שאי פעם היה לי.
מיהרתי את הקצב, לא מסוגל להתקרב לגרהארד יותר מ20 מטר של פאקינג מרחק.
הוא לא נורמלי.
הוא מדהים בזה.
והוא לא אוהב את זה.
קינאתי בו על הכישרון שיש לו, כעסתי עליו על זה שהוא אמר לי שהוא בוחר לזרוק את זה אחרי שישתחרר מהאחיזה של אביו.
אך השדלתי להבין אותו.
זה שאתה טוב במשהו לא אומר שאתה חייב לאהוב אותו.
זה פשוט מכעיס לדעת שמישהו זורק לפח את העתיד שאתה חולם עליו.
אבל זה בסדר.
אני אתמודד.
כמו תמיד.
"לא יכולת להאט טיפה בשבילי? המאמן יכסח אותי!" טפחתי לגרהארד על כתפו, שותה את כל בקבוק במים שלי בלגימה.
אני מסריח, עייף, וכל השרירים שלי תפוסים.
אני בקושי מסוגל לזוז.
והבן זונה הזה בקושי מזיע.
"לא אשמתי שאתה לוזר" גרהארד מילמל וגילגל עיניים.
"עד כאן!" צעקתי והתחלתי לרדוף אחריו, הוא ברח במהירות ועצרתי, מחזיק בצלעותיי ומשתעל.
"יואי הכל טוב?" גרהארד דיבר אליי אחרי כמה שניות של השתעלות ללא מעוצרים.
פאק הגרון שלי שורף.
אני בקושי מסוגל לנשום בין כל ההשתעלויות.
"אוי שיט, זה-זה דם?" גרהארד שאל וגרם לי להסתכל על ידיי.
השתעלתי דם.
זין.
אין מצב שזה סימן טוב.
"תתקשרו לאמבולנס." שמעתי מישהו אומר מהצד, אבל לא באמת הקשבתי.
נפלתי, מרגיש שמישהו תופס אותי ואז מניח אותי על משהו.
אולי סוג של מיטה?
אני לא יודע.
אני רואה שחור.
אני שומע קולות אבל לא מבין מילה.
עיניי שורופות למרות שהן סגורות, ואני לא מצליח לפתוח אותן.
מה לעזאזל קורה פה?
אלוהים אני צמא.
יד נגעה בשלי, הרגשתי מזרק שחודר לעורי.
גופי צרח מכאבים אבל פשוט שכבתי שם, מחוסר הכרה, לא מסוגל לזוז.
פניי היו שלוות מבחוץ אבל מבפנים?
בחיים לא הרגשתי כאב פיזי כל כך נורא שלא קשור לשום דבר נפשי.
יצא לי להתפטל במיטה בכאבים עקב עצב או דיכאון.
אבל אני לא חושב שזה יכול להגיע לרמה כזאת.
"יואי? יואי מילר? אני ד.ר אדמס. אתה בבית חולים. נראה שחטפת זעזוע מוח ושברת צלע מהאימונים. אתה תעבור כאבים מייסרים בימים הקרובים, למרות שאנחנו שמים אותך על הכמות המירבית של משככי כאבים. אני רוצה להכניס אותך לקומה רפואית כדי להקל על הכאב שלך. לא כלול בזה הרבה סיכון. תלחץ פעם אחת ללא ופעמיים לכן" קול לא מוכר נשמע, והתרכזתי בכל מילה שלו כאילו היא התרופה.
טוב, הוא באמת התרופה.
כמה זמן אני פה שהם כבר הספיקו למצוא מה לא בסדר אצלי?
לחצתי פעמיים, מסמן כן, רק רוצה שהכאב הנוראי הזה יחלוף.
זה הרגיש כאילו כל מקום בגופי נדקר, הכאב הכי גרוע שאי פעם הרגשתי .
אחרי זמן שהרגיש כמו נצח הכאב נפסק.
ולא הרגשתי כלום.
שקט.
צעדים נשמעו.
הרגשתי שתי ידיים קטנות עוטפות את ידי.
לילי?
"מה? יואי לא יבוא לארוחת ערב היום?" זיהיתי את קולה של לילי שואל בעצב, קולה חנוק והיא כבר לא חיבקה את ידי.
"לא לילצוק. לא היום. אבל אל תדאגי, בעוד שבוע הוא יתעורר, ולא יקח הרבה זמן עד שיחזור לעמוד על הרגליים" קולה של אימי היה דואג, היא לא האמינה למה שהיא אמרה.
"לא! לא רוצה! יואי תחזור היום!!" לילי התחילה לבכות ונשכבה על ביטני, כמה שרציתי ללפף את ידי סביבה ולהגיד לה שאני חוזר, שתפסיק לפחד, שהכל בסדר.
"לא! לילי תתרחקי ממנו הוא שבר שם עצם את יכולה לפגוע בו!" אימי נלחצה ומשכה את לילי ממני
פאק! זה לא כואב לי! תחזירי אותה!
למה אמרתי כן לדבר המטומטמם הזה?
"או, היי גברת מילר? זה זמן רע? אנחנו יכולים לחזור.." "לא לא זה בסדר! אני ולילי בידיוק התכוונו ללכת לקפיטריה. בואו, תיכנסו, נחמד לראות אתכם ילדים." אימי קטעה את מי שנכנס בדלת, הבכי של לילי נפסק ושמעתי את צעדיה מתרחקים.
"היי יואי, זה היה תרגיל ממש מלוכלך מה שעשית שם" שמעתי את גרהארד צוחק וגורר את הכיסא מימיני.
"ממש גרמת לכולם לדאוג. בגלל שבירת צלע וזעזוע מוח? דפקת חתיכת מופע גבר" עוד כמה צחוקים נשמעו, ורציתי להעיף לו איזה סתירה, להגיד לו שיסתום, שאני הדמות הראשית והוא פשוט צריך לסבול את זה.
רציתי פאקינג להתבדח איתו.
"לא יודע למה ציפיתי לאיזשהי תגובה למרות שידעתי שלא תבוא. בכל מקרה, יש פה איתי את גייק, דמיאן ואה, גם קייטי כאן. היא התעקשה להצטרף לאחיה. אמרה משהו על שכנות טובה" יכולתי לדמיין איך גרהארד מגרד בראשו בחיוך מובך.
טוב, אני מבין למה דמיאן פה, הוא די חבר טוב שלי, ברור שאני מבין למה קייטי פה, היא אהבת חיי. למרות שהיה קול קטן בראשי שאמר שאני לא חשוב לה מספיק בשביל שהיא תבוא, מחקתי אותו ברגע שאמרו לי שהיא כאן.
אבל גייק?
מה הוא קשור?
אנחנו לא באמת בקשר, אפילו את התרגלים אנחנו לא בידיוק עושים בשיתוף פעולה, התפקידים שלנו לא קשורים אחד לשני בשיט, והוא רוב הזמן על הספסל.
אם אראה אותו ברחוב לא אגיד לו שלום.
"אני.. אני הולך לדאוג לאמא שלך. היא נראת מודאגת אחי. והיא מכירה אותי. אני אחזור מאוחר יותר אבל. בהבטחה." גרהארד מילמל שוב ויצא מהחדר.
ידעתי שהוא משקר.
ידעתי שהוא יוצא כי הוא לא אוהב לראות אותי ככה.
שום קשר לפאקינג אמא שלי.
למרות שכן רציתי שמישהו יהיה איתה עכשיו כשאבא שלי לא כאן.
הוא בטח עובד, כהרגלו.
אני לא אידיוט.
ידעתי שקשה לה.
אני בכל זאת הבן שלה.
מישהו התיישב לידי ותפס בידי, זאת קייטי.
הבנתי זאת דרך הידיים הקטנות והנשיות שלה.
פאק אני אוהב את הידיים האלה!
"אני יורד להביא כמה חטיפים או פודינג או משהו. אתם רוצים משהו?" דמיאן דיבר
"תביא לי גלי תות אחי" גייק השיב, שמעתי כיסא נגרר מצדי השני והבנתי שזה כנראה הוא.
"קיבלת. קייטי?" דמיאן דיבר שוב, אך לא שמעתי תגובתה, הנחתי שהיא סימנה לא בראשה או משהו.
רגע? הוא עוזב?
הוא סומך על גייק וקייטי פה לבד?!
כאילו.. למה שלא יסמוך?
אין שום סיבה למה לא.
למה אני לא סומך עליהם פה?
קייטי נאמנה. אני יודע.
אין שום סיבה שאני אלחץ.
נכון?
.
.
.
סליחה שהעליתי רק עכשיו, בכנות כמעט הלכתי לישון ואז נזכרתי שהסטחה זאת הבטחה.
חשבתי הרבה זמן אם אני באמת רוצה את הפרק הזה ושהספר ילך טיפה בכיוון כזה ,והגעתי למסקנה בסוף שצריך קצת ספייסי.
(אני אוהבת דרמה!!)
הפרק קצץ הסתבך לי, מלא מילים התערבבו ולא כל כך הצלחתי להבין מה כתוב.
אבל עשיתי את זה!!
תהנו👌