אהבה מכאיבה

פרק 27 (נ.מ מיוחדת!!)

!!נ.מ גרהארד!!
"למה?" שאלתי, הבטתי ישירות בעיניו של יואי וגירדתי בראשי בהיסח דעת.
לראות את יואי ככה.. אלוהים.
אני לא מאמין שזה קורה.
הוא תמיד כל כך.. שמח.
הוא תמיד מחייך.
הוא תמיד צוחק ומצחיק.
כשאני איתו יש לי חיוך על הפנים כל הזמן.
איך לא שמתי לב לזה?
איך החבר הכי טוב שלי, במשך שנים, פוגע בעצמו?
איך הייתי כל כך פאקינג עיוור?
אני מכיר אותו בערך מאז שנולדתי.
והוא.. פאק הוא החבר הכי פאקינג טוב שלי!!
איך לא ידעתי?
איך פאקינג איך?
ברור שלא ידעת, לא אכפת לך ממנו מספיק. כל מה שאתה חושב זה 'אני, אני, ואני.' חסר תועלת מטומטם.
הקול הזה בראשי לא הפסיק לצרוח.
אבל אני יודע.
אני פאקינג אגואיסט ונרקסיסט.
תמיד מתלונן על הבעיות שלי ואף פעם לא קשוב.
"אני- אני לא יודע" הוא גימגם והשפיל מבטו, הוא הביט לשניה על הרגל הרועדת שלי ומיהרתי לעצור אותה כשקלטתי.
פאק אני ממש שקוף אה?
"אני החבר הכי טוב שלך אחי. פאקינג תדבר איתי! אתה חשוב לי כמו אח. אכפת לי ממך, למרות שאני לא אומר את זה הרבה! בבקשה פשוט.. פשוט.. אפילו אל תסביר רק.. רק תתלונן. אני רוצה לשמוע אותך מתלונן, בוכה, צורח, ולראות אותך זורק דברים על הקירות. אני רוצה שלשם שינוי תפסיק להיות האחד שתמיד פאקינג חזק! זה כבר מעצבן!" צחקתי מעט, הוא גילגל עיניים והמבט הציני חזר לעיניו.
"ריגשת גבר ריגשת." הוא ניגב דמעה דמיונית ונפנף בשיער הבלתי נראה שלו.
הבן זונה מנסה להתחמק אה?
אני לא אתן לו.
"מ-מה אתה עושה" הוא שאל בבילבול כשהתקרבתי למיטה שלו.
"אחי אתה חבר שלי אבל אני לא בקטע של גבר-" הוא נקטע כשחיבקתי אותו, ליפפתי את ידיי סביב כתפו בתקווה שזה יעורר משהו. כל דבר.
שקט.
הייתה דממה לכמה שניות, איש מאיתנו לא אמר דבר, החרא הזה היה מוזר מידי.
אנחנו אף פעם לא התחבקנו.
ובידיוק כשהתווכנתי לוותר, בידיוק כשהבנתי כמה מטומטם זה היה, בידיוק כשקלטתי שאני אולי לא הכי וואו בלעודד אנשים, בידיוק באותו רגע- הוא הושיט את ידיו וליפף אותן סביבי, ראשו הונח על כתפי בעדינות וגופו רעד תחתיי.
הידיים שלו תפסו בחולצתי והוא משך אותה בחוזקה, כתפיו עלו וירדו וכל גופו השתחרר תחת שלי.
"זאת לא אשמתך" מלמלתי בשקט, דמעות הרטיבו את כתפי, שנרטבה מהכמות.
העברתי את ידי על גבו בעדינות, מנסה לעודד אותו בלי יותר מידי מילים, כי-נו באמת. איך לעזאזל אני אמור להגיב?
החבר הכי טוב שלי בוכה על הכתף שלי.
הבחור הכי חזק שאי פעם הכרתי.
הדם הטרי מרגלו נמרח על המיטה, והשתדלתי לא לזוז יותר מידי.
רציתי לתת לו את ההרגשה שהוא מוגן.
שיש מי ששומע, שיש מי שמקשיב.
שאני כאן. ושאני לא הולך לשום מקום.
"אני אוהב אותה" הוא מילמל בקול צרוד מבכי
"אני אוהב אותה. אני כל כך. כל כך. אוהב אותה" הוא אמר שוב, הכאב נשמע בבירור בקולו והוא מחץ אותי מעוצמת החיבוק.
הוא נאחז בי כאילו הוא תלוי מצוק ואני התקווה היחידה שלו.
"אני יודע, אני יודע" אמרתי, למרות שלא באמת ידעתי, לא ידעתי מה זה לאהוב.
אוהב אותה. הוא מתכוון לקייטי? בגללה הוא עשה את זה שוב?
הזונה הזאת?
היא לא שווה שניה ממנו!
הכלבה הזאת!
הוא טוב מידי בשבילה.
"הכל הלך כל כך טוב.. והאח המזדיין הזה שלה! הוא היה חייב להרוס, ו-ועכשיו היא זר-זרקה אותי ואני.. אני לא יודע מה לעשות" הוא בכה בחוזקה, העצבים בגופי בערו והכעס נשמע בבירור בקולי כשדיברתי
"פאקינג פאק! היא. לא. שווה. אותך! קדימה יואי, אתה יכול להשיג פי אלף ממנה.  והאח האידיוט שלה, אף פעם לא אהבתי אותו" הגנתי על יואי, כל כך פאקינג כעסתי. בערתי מעצבים.
"לא- היא.. היא הכי טובה שיש. אתה- אתה לא מבין. היא גורמת ללב שלי לפעום מהר, ואני לא מצליחה להוריד את העיניים שלי ממנה. כאילו.. אף פעם לא נמאס לי לדבר איתה, ואפילו כשהיא צמודה אליי אני צריך יותר ממננ. ואפילו לא שכבנו עדיין!
זה קצת מטורף גבר. היא כל מה שאני מצליח לחשוב עליו. היא מושלמת. הכל בה מושלם. לא זכית להכיר אותה, באמת באמת להכיר אותה, ואני יודע שהיא יכולה להיראות קצת מתנשאת.. אבל אני נשבע לך גבר, היא פאקינג מדהימה. היא כל מה שאי פעם רציתי. היא כל כך יפה.. וחכמה. היא גורמת לי לצחוק כל כך חזק, ואני מוכן להרוג בשביל לראות אותה מחייכת.. זה כאילו.. אני רוצה לרצוח כל מי שפגע בה, אני רוצה לסמן אותה ולהראות שהיא שלי. אני רוצה אותה איתי. לצידי. כל הזמן. אני רוצה שהעולם ידע שהבחורה הזאת שלי ורק שלי. פאק אחי אני רוצה לשים טבעת על האצבע שלה!" הוא צוחק. אני לא מבין, ואני גם לא אבין.
מה הוא מוצא בבחורה הזאת שכל כך מיוחד?
אולי המראה שלה קצת יותר מהרגיל, אני לא מתכוון לשקר היא בהחלט בחורה מושכת.
אבל מפה ועד טבעת על האצבע?
מבלי אפילו לשכב איתה?
אני משוכנע בזה. הוא השתגע.
"למה נפרדתם?" שאלתי שוב, רק כדי לוודא את מה שאני כבר יודע.
"דמיאן. הוא תפס אותנו מתנשקים. היא אמרה שהיא לא יכולה לעשות לו את זה ועזבה. פאק היא אפילו לא הסתכלה אחורה" הוא אמר בכאב,
אני כבר חזרתי לשבת על הכיסא והעיניים שלו אמרו הכל.
אדומות, נפוחות, חסרות כוח, הוא נראה כאדם מת.
כאילו הפרידה ביגרה אותו בעשרות שנים.
"אני אטפל בזה" אמרתי בכעס, קמתי בתנופה ובידיוק כשהגעתי לדלת קלטתי מה אני עושה.
החזרי את מבטי אליו, דם נמרח על המיטה היכן שרגלו, והוא צבט עם ידו את ידו השניה.
אני לא אשאיר אותו ככה.
אלוהים התמונה הזאת לא תצא לי מהראש.
"א-אני אשאר כאן" אמרתי, מתקדם לכיסא וכשבאתי לשבת הוא תפס בידי.
"לא. אתה הולך. עם כמה שקשה לי להודות בזה, ללכת אליה לבד אני לא אוכל. אני סומך עליך. פשוט תקרא לאחות או משהו,שתוודא שאני לא עושה שום דבר מטומטם" הוא קרץ ושיחרר את ידי, גילגלתי את עיניי וקראתי לאחות הראשונה שראיתי שמיהרה לחדר.
עברתי בראשי על איך לעזאל אני משכנע בחורה שאני לא מכיר לחזור לחבר הכי טוב שלי.
שהיא נפרדה ממנו בגלל שהחלום שלו ושל אחיה הוא אותו חלום. אותה קבוצת פוטבול.
אבל אני חייב להצליח.
בשביל יואי.
לא אכפת לי כמה קשה זה יהיה, אני לא אלך עד שאשמע כן.
והיכולת שלי לגרום לבחורות להגיד כן היא לא מהעולם הזה
.
.
.