אהבה מכאיבה

פרק 23

נ.מ קייטי
הוספתי לעגלה כמה חבילות אורז, מסתכלת עליה בזעזוע.
זה.. הרבה מצרכים.
לא שמתי לב כמה העמסתי עד עכשיו.
יש עליי 400 שקל.
זה יספיק?
אנחנו לא צריכים כל כך הרבה אוכל.
הורדתי כמה חבילות ספגטי, מורידה חבילת קטשופ ומחזירה את כל האורז למדף.
ויתרתי על העוף שקניתי, ובמקומו הבאתי שלושה פיצות להכנה בתנור.
זה זול יותר, ומספיק ליותר זמן.
קניתי קמח, אני אכין בצק וכל יום כמה חלות, ככה שלא נצטרך לחם.
המשכתי להחסיר דברים בטענה שאפשר להחליף אותם, בסוף הגעתי למצב שיש כרבע מצרכים בעגלה ממה שהיה מקודם.
הגעתי לקופה וחייכתי אל הקופאית.
היא לא החזירה חיוך.
אבל הבנתי אותה.
להיות כל היום בקופה? בטח כבר קשה להיות מנומסת לאנשים.
סידרתי את המצרכים בשקיית בדממה.
"236.40"  היא אמרה בעייפות, הושטתי לה שתי שטרות של מאה ואחד של 50, ומילמלתי תשמרי את העודף לפני שהלכתי.
14 שקלים עודף.
אבל חיוך קטן הופיע על פניה והיא נופפה לי לשלום.
היה שווה את זה.
"הנה תני לי לעזור לך עם זה" הנהג מונית התקדם אליי ועזר לי להעמיס את המצרכים בבגאז שלו.
חייכתי לתודה והוא סגר את הבגאז, נכנסתי והתיישבתי מאחורה.
"אני לא נושך" הוא מילמל בצחוק וחייכתי.
"כוחו של הרגל" מלמלתי בשקט, מבוישת.
לא רציתי שהוא יחשוב שאני מפחדת ממנו.
פשוט התרגלתי לשבת מאחורה, אני הצעירה יותר- המקום מקדימה שייך לאחי.
"מה? יש לך אחים גודלים?" הוא שאל, ממשיך את השיחת חולין.
"כן. אחד. הוא תמיד יושב מקדימה, התרגלתי אפילו כשהוא לא ברכב שאני מאחורה." מלמלתי בחזרה והסטתי את מבטי לנהג לשניה, מחזירה את מבטי לחלון מייד לאחר מכן.
"איזה שירים את שומעת?" הוא שאל כששיר בשפה שאני לא מכירה התחיל להתנגן ברקע.
"כל מיני" מלמלתי, מרכזת את תשומת ליבי כדי להבין את השפה.
זאת לא אנגלית.
או רוסית.
זה נשמע קצת כמו ערבית?
"זה עברית, אם על זה את חושבת. אני מישראל" הוא חייך ופערתי את עיניי כשהוא קרא לי את המחשבות.
באמת היה לו קצת מבטא.
"מגניב" מלמלתי בחזרה, כי בכנות- זה די מגניב.
"שמעתי שמתגייסים שם מ18? איך זה?" שאלתי בסקרנות, כי באמת עיניין אותי.
קראתי על זה באיזה כתבה, אבל למדתי לא להתייחס לכתבות רנדומליות מבלי מקור נאמן.
"כן. בערך. אבל גם לא" הוא אמר ועורר את סקרנותי, הסתכלתי עליו בשאלה.
"ברעיון בגיל 18 את חייבת להתנדב איפושהו. הצבא זה הברירת מחדל. יש לך גם מקומות אחרים, שירות לאומי, לעזור בבתי ספר, להתנדב בבתי אבות.. יש גם הרבה מבחנים ואם את נכשלת באחד מהם אפשר לבחור שלא לגייס אותך. ברעיון חייב, אבל זה הרבה יותר מסובך מזה" הוא הביט במראה לכיווני והחזיר את תשומת ליבו לכביש.
כן, ידעתי שלא לסמוך על כתבה.
הנהנתי, ושם השיחה נגמרה.
כשהוא עצר בביתי, ביקשתי ממנו להישאר פה ושאני אקח את הקניות ואז שיש לי מקום אחר לנסוע אליו, הוא הנהנן והציע את עזרתו, אך סירבתי.
רק זה מה שחסר לי. שאבי יראה אותי עם גבר אחר בבית שלו. שוב.
באתי לצאת לכיוון המונית ואז נזכרתי בשוקו.
כמובן. איך יכולתי לשכוח?
לקחתי את השתי בקבוקי שוקו שקניתי, הנחתי אותם בשקית ויצאתי לכיוונו.
נכנסתי למונית, מתיישבת הפעם במקדימה כדי להראות לו ששמתי לב מה הוא אמר.
הוא צחק, ועכשיו יכולתי לשים לב לפרופיל שלו.
הוא נראה צעיר, לא הייתי נותנת לו יותר מ25.
מה הוא עושה בתור נהג מונית?
"שוקו אה? הולכת למפגש עם כמה ילדים?" הוא חייך, הרדיו פעל ברקע על השירים עם המנגינה המרגיעה.
"אפשר להגיד" חייכתי כשתמונה של יואי הופיעה בראשי.
כשאני אספר לו שצחקתי עליו שהוא ילד עם נהג מונית רנדומלי.. אני לא יכולה לחכות לראות את התגובה שלו.
"מה זה הגיחוך הזה?" הנהג שאל בחיוך, שמתי לב שלקח את הדרך הארוכה לבית חולים במקום את הקצרה. מוזר.
"אני בדרך לפגוש את הבן זוג שלי. פשוט מצחיקה אותי המחשבה מה הוא יגיד כשאני אספר לו שקראתי לו ילד." פאק לקרוא ליואי הבן זוג שלי מרגיש טוב.
כל כך. טוב.
כאילו, הוא הבן זוג שלי?
לא באמת דיברנו על זה, לא יצא.
וחוץ מזה. הכל כל כך מושלם.
אני לא רוצה להרוס את זה עם השיחת 'יחסינו לאן'.
"הבן זוג?" הנהג שאל בשקט, מתח נוצר באוויר.
"כן?" שאלתי בבילבול, לא מבינה את תגובתו.
"ומה הבן זוג שלך יחשוב כשאני אגיד לו שכולך נמרחת ומפלרטטת עם נהג מונית כשאת בדרך לבקר אותו?" הוא שאל בכעס, הסתכלתי עליו בשוק.
פלירטטתי?
פאק! לא שמתי לב?
אני לא מבינה.
לא התכוונתי לפלרטטת איתו.
זה אפילו לא הרגיש כאילו הוא מתחיל איתי, פשוט חשבתי שזאתנשיחה נחמדה בין שני אנשים שנמצאים באותו מקום.
למה אני כזאת מטומטמת?
"א-אני" אני לא יודעת מה להגיד.
איך אפילו?
מה?
"א-אני" הוא חיקה אותי, מבט מזלזל הופיע בפניו.
"תפסיקי לשחק אותכ תמימה. את ידעת בידיוק מה את עושה. את לבד עם גבר במכונית ומפלרטטת איתו כאילו אין מחר, עם הצחוק שלך והלבוש הזה. את נהנת מזה? לגרום לבחורים לחשוב שיש להם סיכוי איתך?" הוא שאל בכעס, המשכתי לשתוק.
איך לעזאזל אני אמורה להגיב?
"ל-לא התכוונתי" מלמלתי בלחש, דמעות עמדו בעיניי מההשפלה.
אני לא מאמינה שזה קורה לי.
לא יכולתי פשוט לסתום?
איך לא שמתי לב שהוא מתחיל איתי? זה היה כל כך ברור! נכון?
"לא התכוונת עאלק. יאללה. פשוט תסתמי. אני לא רוצה לשמוע." הוא אמר בגילגול עיניים ולחץ על הגז, הוא נסע כל כך מהר שהרגשתי כאילו אני עומדת לעוף מהמכונית.
הגענו לבית חולים כעבור פחות משתי דקות, הושטתי לנהג כסף והוא חטף אותו מידי.
יצאתי מהמונית וסגרתי את הדלת בעדינות, הוא נסע משם מבלי לחכות שניה.
למה אני חייבת להרוס הכל?
לא התכוונתי לגרום לו להרגיש רע.
התקדמתי לכניסת הבית חולים בשקט, ואז קלטתי ששחכתי את השוקו במונית.
פאק!
אני לא מאמינה שזה קורה.
יואי כל כך התרגש לפאקינג שוקו הזה.. מה אני עושה?
אין בקפיטריה.
עליתי במעלית, גוררת את רגליי לחדרו, מרגישה בושה עמוקה.
איך אני אסביר לו?
אני לא רוצה שהוא יחשוב ששחכתי את זה כי לא חשבתי עליו!
ברור שחשבתי עליו, קניתי במיוחד לו את השוקו הזה.
אבל אני לא רוצה לספר לו על מה שקרה.
אני מפחדת שהוא יאשים אותי.
יותר משאני מאשימה את עצמי.
פשוט רציתי לראות אותו מחייך..
לא התכוונתי לשכוח.
לא באמת אכפת לך ממנו. אכפת לך רק מעצמך.
ניסיתי להתעלם מהקול הזה בראשי אבל זה היה קשה. כל כך קשה.
המשכתי להתקדם לחדרו בצעדים קטנים, מתפללת שהוא ישן או שהוא שכח שאני אמורה להגיע.
בבקשה אלוהים, תהיה לצידי. רק הפעם.
.
.
.
היייי לא הייתי הרבה זמן
אבל חיכיתי שתגיעו לתשע הצבעות
לא כל כך קרה אבל לא נורא
פעם הבאה!
פרק הבא ב5 הצבעות❤️
ותגיבוווו תראו נוכחות איפה אתן נעלמתןןןן